יום שבת, 20 במאי 2023

מצעד הדגלים 2023 - חגיגה ירושלמית

קריאות ה'מוות לערבים', 'שיישרף לכם הכפר', 'נקם אחת משתי עיניי מפלסטין יימח שימם' ו'מוחמד מת', הפכו את מצעד הדגלים בשנים עברו לאירוע שנוי במחלוקת. הקריאות השנה לא השתנו, הונדליזם לא חלף אבל הסיקור התקשורתי של מצעד הדגלים בשבוע האחרון לא התייחס אפילו לרגע לאלימות הצועדים והפרובוקציה שבמצעד. 

פעם קראו המתנחלים למצעד הדגלים ריקודגלים, והיום באמת התחיל המצעד במעין ריקוד. ריקוד מלחמה. בשעות הצהריים התחילו סוחרי הרובע המוסלמי לסגור את החנויות. הרחוב ברחבה הפנימית של שער שכם התרוקן. עיתונאים ופעילי שמאל עמדו בצידי הרחוב ליד החנויות, ולידם הצעירים הפלסטינים תפסו עמדות וישבו על הגדרות שבשולי הרחוב. בשלב הזה החלו להיכנס לרחבה נערים יהודים, רובם לבושים בחולצות טריקו ובעלי פאות ארוכות, אחדים עם חולצות לבנות מכופתרות מעטים בחולצות שחורות נושאים דגלי להבה. שפת גופם משדרת הזמנה לעימות.

דקות ארוכות בדקו הצדדים זה את זה, חבורות הנערים הפלסטינים ישבו ודיברו בקול, מפגינות בעלות על המרחב, בזמן שהנערים היהודים בוחנים אותם, יוצרים קשר עין ומנסים לעורר תגובה ללא הצלחה. אז החלה גם שפת הגוף הופכת לבוטה יותר, ואחד הנערים שאל את הנערים הפלסטינים על מה הם מסתכלים. תוך רגעים החל עימות מילולי. אחד הנערים היהודים הסתכל ימינה ושמאלה, ראה שאין שוטרים וירק על אחד הנערים הפלסטינים, אז גם הגיעו כוחות מג"ב ודחפו בכוח את קבוצת הנערים הפלסטינים וגירשו אותם מהמקום. את מקומם על הגדר תפסה קבוצת הנערים היהודים.

הדינמיקה הזו עברה מהגדר התחתונה לגדר העליונה ועוד קבוצת נערים פלסטינים פונתה וקבוצה אחרת של יהודים ישבה במקומה עד ששלושת הגדרות אוכלסו בנערים יהודים. בשלב הזה, כשהרחוב "נקי" מפלסטינים, החלו שוטרי מג"ב לבדוק מי מהזרים ברחוב נושא תעודת עיתונאי, ומי שלא הציג תעודה פונה מהמקום. מצעד הדגלים אינו מפלה בין לא יהודי ללא יהודי, פלסטיני, איטלקי או אמריקאי, כולם גורשו.



המועמדת הבאה לגירוש הייתה השוטר אז-אולי שרבים כבר מכירים. דמות ליצנית של שוטר שמלווה לא פעם את השוטרים באירועים קשים, ומצליחה בנוכחותה לרכך התרחשויות קשות. לפחות עד מצעד הדגלים. בשלב מסוים דרשו השוטרים מהליצנית לעזוב את הרחבה, אך היא התעקשה וסירבה. בזמן שהעיתונאים והפעילים שנותרו ניסו לצלם את השיחה, ניסו השוטרים למנוע זאת מהם כאשר הם מסתירים בגופם את ההתרחשות. בסופו של דבר התעקשותה של אז-אולי השתלמה והיא המשיכה לחלק מדבקות ולבבות לעוברים ושבים.
 
כל ההתרחשויות האלו התקיימו עוד לפני שהחל המצעד. כניסת הצועדים לרחוב הייתה מלווה כרגיל בשירי הנאצה הגזעניים המוכרים ובעצירה מול הסמטאות שהפלסטינים הושארו מאחוריהן, כדי שיישמעו את כל הרפרטואר. מי שלא נכח ברחוב היו צוותי הטלוויזיה הישראליים. שירי שטנה, "ניקוי" הרחוב על רקע אתני ואלימות בוטה של שוטרים, פסקו לעניין את התקשורת הישראלית וכנראה גם את הציבור. המעט מתוך יום הגועל שנכנס לכתבות, היו חומרים שצילמו פעילים ישראלים שהגיעו לתעד את האירועים, או חומרים שפלסטינים צילמו מבתיהם. התקשורת הישראלית לא טרחה לתעד.

בשלב זה החל המצעד. קבוצה אחר קבוצה, צעירים, זקנים וטף נכנסו לרחוב והחלו לצעוד. השירים אותם שירים והרובע אותו רובע. שנה אחר שנה מוחמד מת, גם אחרי חווארה יישרף להם הכפר ויהודי הוא נשמה גם הפעם, בעוד שערבי הוא בן זונה, לפחות כשצועדים במצעד ברובע המוסלמי.
 



השנה היה חידוש מבחינתי. הותקפתי. חברתי ואני תיעדנו בעיטות של צועדים על דלתות החנויות, אבל אז החלו חלק מהבועטים להפריע לנו לצלם, לדחוף ולהכות. ההמון שצעד ברחוב הצר החל לשלוח גם הוא ידיים, אך שני צועדים, בחור ובחורה, מנעו מההמון לפגוע בנו וצעקו זה חילול השם ואל תפגעו בהם. הטלפון של חברתי נפל או הופל, וכשההמולה שככה הוא לא נמצא. הבחור שניסה למנוע את התקיפה הזמין שוטרים ואלו, אף שהיו אדיבים, הסבירו שאינם יכולים לעשות דבר אם לא נגיש תלונה בתחנת המשטרה, וכך עזבו התוקפים את המקום.
 
בעקבות האירוע שלחנו הודעה לנייד של חברתי וביקשנו שמי שימצא את הטלפון יתקשר אלי, וכך היה. המוצא הישר הגיע כבר לרחבת הכותל ואני הלכתי פעם ראשונה בחיי בנתיב המלא של המצעד עם הצועדים ולא כמתעד. הייתי חלק מהגל האנושי ששר שירי שטנה, בועט ופוגע ברכוש של אנשים פרטיים ללא כל בושה וללא היסוס. בדרך הערתי למספר נערים שפגעו עם מקלות במנורות תלויות, לאחרים שניסו להוריד שלט התלוי מעל כניסה לבית ומכולם קיבלתי מבטים עוינים. לשמחתי הרבה לא הייתי היחיד. בתוך הגל הזה היו שני מבוגרים נוספים שהעירו על הונדליזם, אך גם הם לא הצליחו למנוע זאת.



 

אל תוך הצפיפות הזו, שהייתה משולה בעייני לתור באותו מלון באילת בו עמדו יחדיו אנסים וחיכו לתורם, נכנסה קבוצת שוטרים שדחקה את ציבור הצועדים לצד אחד כדי ש"השר" יוכל לעבור. קבוצת נערות שנדחקה לקיר הייתה באימה, אך רוב הציבור שמח והחל בקריאות קצובות "בן גביר בן גביר".
 
בסופו של דבר הגעתי לצדיק ששמר על הטלפון ובהמשך הוא הושב לבעליו, אבל אני זכיתי לראשונה להיות בעצרת של המצעד בכותל ולשמוע את אבי מעוז מסביר לקהל העצום ש"ירושלים היא רק אחת, והיא שייכת רק לנו היהודים". אתמול זה באמת היה כך וזה היה עצוב מאד, אבל במהדורות החדשות לא סיפרו שזה היה יום עצוב, אלא דיווחו שעשרות אלפים חגגו את יום ירושלים שעבר בשקט למעט תקריות חריגות בודדות.









יום שלישי, 23 ביולי 2013

הגראן פונדו של משה ליאון

השבוע הכריז ניר ברקת יחד עם מנכ"ל ג'ירו ד'איטליה (חברת אופניים איטלקית, המארגנת גם את תחרות האופניים השניה בחשיבותה בעולם) על קיומו של גראן פונדו שתארגן החברה בישראל. מתיאו ג'רוויני, מנכ"ל החברה האיטלקי עמד בחליפה לבנה קלילה, הופעתו (המושקעת לא פחות מזו של ברקת) שידרה הצלחה לא מאיימת, ובעיקר שמחת חיים. כימיה לא ממש הייתה בין הצדדים, אבל נוכחותו של האיטלקי האירה את כל החסרונות של ברקת. הוא אינו איש של אנשים, למרות יכולתו לתת לאנשים להרגיש מחוזרים ב"אחד על אחד", הוא מרוחק, חנוט, וגם כשהוא פושט את החליפה ועובר לבגדי הספורט שלו, הוא נשאר עם התדמית הפלסטיקית של הפוליטיקאי האמריקאי.
בפגישה נכח גם חבר מועצת העיר ומחזיק תיק הספורט בעיריית ירושלים, עו"ד אלישע פלג. גם רמות האלגנטיות שלו לא ממש השתוו לאלגנטיות האיטלקית, והחברים שהגיעו מחופי הים התיכון נחשפו במעט לזרמים הפושרים במימיה העכורים של הפוליטיקה המקומית שלנו. הצצה חטופה לימדה אותם שראש העירייה קנה לא מעט שונאים המבקשים לנקום את היחס לו הם זכו בשנים האחרונות. רגע אחרי שראש העירייה מספר לאורחים כי יעלה על האופניים ויישתתף במירוץ, מתפרץ פלג ומזכיר לו כי מדובר בעשרה ימים לפני הבחירות, וייתכן שיהיה עסוק, כשהוא רומז על הודעתו הצפויה של משה ליאון, נציג מפלגתו של פלג, על כניסתו למירוץ אחר.





מטרים ספורים ממסעדת טורו שבמשכנות שאננים, ניהלה חבורת נערות לבושות חצאיות שיחה עם גבר מבוגר בעל מבטא רוסי כבד. "אז מה זה?" הן שאלו, "מי יהיה ראש העיר?. "כן", ענה הבחור עם המבטא בחוסר סבלנות. "זה ומי יהיו איתו בעירייה". "מה זאת אומרת?" שאלה אחת הנערות. "נו, יש 31 בעירייה, ומי הם יהיו" הוא ענה, ולי לא היה ברור מדוע הוא עצבני. חוסר ההבנה שלהן היא שהטרידה אותו, או חוסר ההבנה של עצמו. ואולי פשוט הקושי להסביר להן בגלל מגבלות השפה. כך או כך, דקות ספורות אחר כך ראיתי את חבורת הנערות מוחאות כפיים כשהן לובשות חולצה ובה הכיתוב "משה ליאון לראשות העיר".
אין כל חדש בסיטואציה הזו, היא מאפיינת כל מערכת בחירות בה צריכים גם קהל מעודדים צעירים, ובכל זאת האנונימיות של המועמד והניתוק הכל כך מוחצן של להקת המעודדות היה בוטה מהרגיל. 

ניר ברקת אינו ראש עיר אהוד, הוא אינו איש חם כמו שהירושלמים אוהבים. הוא כן ימני מאד כמו שהם אוהבים, אבל זה לא ממש מעניין אותם כשהם משלשלים את הפתק לקלפי בבחירות המקומיות, עובדה שרוב רובם של אנשי השמאל בבירה הצביעו לברקת למרות דעותיו הימניות הידועות.

משה ליאון: "ירושלים היא טבורו של עולם"
תחתיו בחרו דרעי וליברמן להציב מועמד המקורב מאד לשניהם, ואמור להחזיר את העיר לידי הקואליציה של אהוד אולמרט - ימין וחרדים. אלא שליאון , דמות אנונימית בירושלים לא ממש מביא עמו שק מלא ממה שחסר לברקת, ויותר מכך הקמפיין שלו כפי שמסתמן ממסיבת העיתונאים בה הכריז על מועמדותו, מסתמך על כמה אנשי ציבור שניסו בשנים האחרונות לקפוץ על כל עגלה מזדמנת רק בכדי להפיל את שנוא נפשם. השנאה לברקת היא שהעבירה כנראה את צביקה טשרניחובסקי (מנכ"ל החברה הירושלמית למתנ"סים, שפורקה בעידן ברקת) על דעתו וגרמה לו להתגעגע לפיתוח העיר בימי אולמרט ולופוליאנסקי, פיתוח שביהמ"ש לא הכריע עדיין בעניינו. בנאומו הציג את רואה החשבון שלאחרונה נשכר על ידי תשובה לנהל את המו"מ מול מחזיקי אגרות החוב של דלק כ"מנהיג המאמין בצדק חברתי מוניציפלי".

 ברקת גם אם אינו אהוד, אינו שנוא על רוב המצביעים הירושלמים. עקב האכילס שלו, מיאוס השמאל והחילונים ממדיניותו הימנית הופך לזניח כשהם רואים את שלוחם של דרעי וליברמן מגיע לעיר. הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובירושלים האפשרויות הולכות ומצטמצמות. מי שהיה פירומן אנטי חברתי, הופך פעם נוספת להיות ברירת המחדל של החילוני הממוצע.



אז אולי בבחירות הקרובות לא קיימת האפשרות לבחירה אמיתית, ורובנו נדונו לשלשל את הפתק של ברקת ולשטוף ידיים. אבל בבחירות המקומיות, נזכיר, שני פתקים. אף פעם לא הצבעתי לרשימות שהסבירות שיעברו את אחוז החסימה נמוכה, אבל ייתכן והפעם זו תהיה הפעם הראשונה. את התסכול מברירת המחדל אפשר לאזן בבחירה מצפונית.
בחודש האחרון החלה להירקם רשימה חדשה. רשימה שמאגדת את המאבקים האמיתיים בעיר, מאבקים של לחם ומים. מאבקים שאלו שנאבקים אותם יודעים שאם לא הם, אף אחד לא ייאבק עבורם.
כשברקע הפארסה של מרצ, שערכה פריימריז, אישרה לערביי מזרח העיר להצביע, ואחר כך פסלה את התוצאות מכיוון שהצבעתם הייתה לכאורה לא חוקית, והשאירה את התוצאות כפי שהיו אבל כפתה רוטציה בין מאיר מרגלית לפפה אללו שהפסיד, נפגשו פעילים מהזרמים הרדיקאליים של המחאה החברתית לבחון אפשרות לריצה למועצה.
בין החברים חלק מאנשי "המעברה", פנתרים שחורים, עלא סלמן שניהל את מאבק בית צפפא נגד כביש 4, ופעילים פוליטיים שונים ממזרח העיר.
כולם נכנסים להרפתקה בידיעה שמה שחשוב הוא איחוד הכוחות של המאבקים ופחות ההישגים. לא פחות חשוב להשמיע גם את הקולות האלה, כשברקע שיח לאומני המשתמש בתושבים ואזרחים כבני ערובה.




יום ראשון, 5 במאי 2013

העונג שבכאב

ולופתטם דציפנדיס, המוכרת יותר בראשי התיבות VD, היא מגפה ירושלמית חשוכת מרפא. ה-DSM מציין כי אף על פי שמקורה בבירה הישראלית היא התפשטה לערים נוספות במדינה, והיא נפוצה בעיקר בקרב אנשי שמאל וחילונים. אחת ההשערות  שהעלו פסיכו-גיאוגרפים פוליטיים כדי להסביר את התפשטותה במימדים  גדולים בשני העשורים האחרונים, היא ההגירה מאסיבית של נשאים מהבירה לערים אחרות במדינה.

כמו רבים מחבריי גם אני לוקה בהפרעה. הופעת התסמינים אינה קבועה. ישנן תקופות בהן הם מופיעים לעיתים קרובות יותר, בעיקר בקיץ ובסמיכות לבחירות ולאחריהן. מאידך ישנן תקופות בהן איני חש בהן כלל.

ספר האבחנות הפסיכיאטריות של האגודה המאריקאית 
בחודשים האחרונים מדווחים פסיכולוגים רבים על עלייה דרמטית של חולים אשר מדווחים על חזרתם של הסימפטומים. הולופתטם דציפנדיס (בלטינית העונג שבאכזבה) היא אותה תחושה של אישור עצמי שאכן הכל חרא. החולים במחלה נוטים לחוש סיפוק מהידיעה. במקום לקום ולעשות מעשה הם מתענגים על צדקתם. אמנם רבים מהלוקים במחלה הם חילונים שנהנים לגלות כי צדקו והעיר גמורה והרוסה, (לאלו ניתנו לאחרונה סיבות רבות לחוש את העונג משכך הכאב למשל כשהרסטו-בר נסגר, או כששטחים ברמת שרת הוקצו לחרדים),  אך לעיתים אלו גם אנשי שמאל ששמחים לגלות כי תיכף עברנו את נקודת האל חזור ואוטוטו תהיה כאן מדינה דו לאומית, או לחילופין מדינה פאשיסטית. ההבנות האלו אינן מוציאות את נשאי ה VD לפעולה, אלא להשתקעות בכורסה ובפלאפון.

התקף כזה חוויתי בהפגנה בעד פתיחת הסינמה סיטי בשבת בכיכר ספרא. קרוב למאה וחמישים מפגינים היו בכיכר ספרא. אותם פרצופים מוכרים שרואים בהפגנות הזרם המרכזי של המחאה החברתית ובהפגנות נגד הכפייה הדתית. מלא בתחושת עונג של התבזות ראיינתי את אלה שטרחו להגיע, והיטחתי בהם שכנראה אין מי שיילחם. צעיר פעיל מרצ ענה לי שכאלף לחצו על האטנדינג של האיוונט בפייסבוק (למאותגרי הרשת החברתית המשמעות השתתפות באירוע), ואני כאילו זכיתי בלוטו אמרתי אז כנראה שלחילונים אין כוח לצאת לרחובות, והתמלאתי סיפוק.

תובנה שעלתה משיחה עם מפגין מבוגר קצת יותר מרוב הקהל (שידע להשתיק את השמחה לאיד), היא כי הולופתטם דציפנדיס היא הפרעה המתכתבת עם הפרעה אחרת נוסטלגיה. משמעותה של המילה נוסטלגיה בלטינית היא הבט אחורה בכאב. הנוסטלגיה גם היא סוג של אסקפיזם המאפשר להסתכל אחורה, להיזכר באופן סלקטיבי בחוויות שונות, להגזים ולהעצים את הטוב, וליצור עבר חיובי המגן מפני ההווה המאיים. הסתכלות אובייקטיבית יותר מזכירה גם לחולי ה VD שבינינו כי מאבקי השבת בירושלים החלו ברגע שהחילונים הגיעו בצורה מאסיבית לעיר הקודש, בה שכנו כבר זמן רב לפניהם אנשי היישוב הישן.

בתשעים השנים האחרונות המטוטלת נוטה כל הזמן יותר ויותר לצידנו בכל הקשור להלכות העיר בשבת. רק לפני עשרים וחמש שנה לא היו בכלל בתי קולנוע פתוחים בשבת. המאבק על כביש בר אילן שנחרת בזכרון ילדותי כמאבק הירואי בו הגיעו מדי שבת חילונים רבים להפגין כנגד החרדים כנראה לא היה בדיוק כפי שזכרתי, ובקיצור, לו תסמיני הולופתטם דציפנדיס, העונג שבביטול כל מאבק ומאמץ בשטח היו לפני עשרות שנים, כנראה מצבנו היה הרבה פחות טוב.  

שלא תבינו, לא החלמתי חלילה וחס, אם תשאלו אותי מצבה של העיר בכי רע. הידיעות האופטימיות שהתפרסמו לאחרונה על מאזני התלמידים בחינוך הציוני לעומת החרדי אינן מסתדרות בראשי עם ידיעות אחרות שהתפרסמו רק השנה. כמו למשל הנתונים שהציג משרד החינוך לפיהם אחוז הזכאות בבירה ירד בארבעה אחוזים. הסבר העירייה היה כי החישוב כלל (כמו תמיד) גם את החרדים והערבים שאינם נבחנים בבגרות הישראלית, ולפי נתוני העירייה ישנה עלייה של ארבעה אחוז בזכאות בציבור הכללי, כלומר הייתה צריכה להירשם עלייה דרמטית בשנה האחרונה של הציבור החרדי והערבי בעיר כדי להצליח להעלים את ההצלחה.
גם אחוז המצביעים למפלגות החרדיות בבחירות הכלליות עלה בצורה דרמטית ובהחלט מעיד על שינוי דמוגרפי נוסף, ועל כל אלו אפשר וצריך לזכור את המשך האבסתם של החרדים במועצת העיר בהצלחות כאלה ואחרות.

הנקודה אינה להסתכל על הכל בצורה חיובית, אלא להפסיק להיות תבוסתנים ולהנות מכל כשלון או מותו של עוד מוסד. אבל אם מוסדות כאלה או אחרים מתים וגוססים, לפחות נצא להילחם במקום להספיד עוד הספד ועוד הספד בדרך לקבורתה הסופית של העיר החופשית.




יום שלישי, 30 באפריל 2013

והרי החדשות/ שירת המבזקים

את ההיסטוריה כולנו כבר יודעים לדקלם כתבו המנצחים. אבל את ההיסטוריה כותבים בהווה, למען חוקרי העתיד.
שירת הסטיקר מציגה היטב את טשטוש הזהויות כשהערכים מטשטשים, אבל לפחות מהדורות החדשות נראות לרובנו כמפלט אחרון של מודרניזם והיררכיה, כל מה שהאינטרנט הרג עדיין חי (גם אם גוסס), במהדורות החדשות, המייצגות סדרי עדיפויות באופן ליניארי. מה שחשוב ייכנס, מה שפחות לא, ומה שמעניין את "העם" יישאר לבלוק השלישי.

אבל את החדשות כותבים אנשים, ואלה אף פעם אינם חפים מטעויות. חלקן מודעות ומכוונות, וחלקן לא. אבל את כל טעויות העריכה, אפשר היה למצוא בקלות היום במבזקי האתרים. כל מה שכל עורכי החדשות ידעו, או לפחות יכלו לדעת, ובחרו להשאיר בחוץ.
   
שעה קלה לאחר הפיגוע בשומרון התקבלה קריאה גם במד"א בירושלים. עובד ניקיון פלסטיני נמצא שוכב בגינה ציבורית בסמוך לרחוב זוננפלד במאה שערים, דקור בפלג גופו העליון כשהוא מאבד דם רב. תוך זמן קצר הגיעו למקום גם כוחות משטרה שערכו סריקות אחר הדוקרים ואנשי היחידה היהודית בשב"כ.
הפלסטיני פונה לבית החולים שערי צדק לאחר שעבר החייאה בידי עוברי אורח, כשהוא במצב קשה.


בשעה 09:21 פורסמה הידיעה הבאה במבזקי ynet:


היותו פלסטיני לא ממש נראתה חשובה לעורכי המבזקים, וכך גם הסיפור שהתחיל להתפתח.

יותר מחצי שעה אחר כך עולה ידיעה נוספת, הפעם במבזקי NRG:



לפי הידיעה הזו הפצוע שכבר נמצא בחדר הניתוח בשערי צדק עדיין לא פלסטיני וכנראה התבלבל ופינה עצמו לבית החולים הלא נכון.  ואם מצבו לא מספיק קשה הנחיתו אנשי מעריב על הפועל שאך זה עתה הונשם גם אירוע לבבי. מעניינת רק עובדה אחת, מדוברת איזה בית חולים קיבלו את המידע הזה?

כעבור כמעט שעתיים, טורח גם אתר וואלה לעדכן את קוראיו:

זירת האירוע, זוננפלד פינת כפר השילוח
אז נחזור ונציין שאין כל הוכחה שמדובר בפעולת תגמול.

השמועה בקרב קהל  הסקרנים החרדים סיפרה ששני חובשי כיפות סרוגות נראו נמלטים מהמקום, ונכון שלא סתם בוחרים החרדים להשמיץ את ה"מזרוחניקים" אחרי שהוגלו מהקואליציה, אבל הספקולציה אינה מופרכת, ועל כך תעיד גם נוכחותם הממושכת של השב"כניקים במקום.

מלבד ידיעות אלו, וידיעות במבזקי הרדיו לא התייחס שום כלי תקשורת בצורה רצינית יותר לתקרית בה נדקר באופן מסתורי פועל ניקיון פלסטיני בשכונה היהודית בסמיכות לפיגוע בשומרון. אולי כי מתנחלי השומרון סיפקו את ליטרת הדם והריגוש לעורכי המהדורות המרכזיות בדמות שריפת מטעים ויידויי אבנים לעבר פלסטינים, ואולי פשוט כי אף אחד לא רוצה לדבר על תג מחיר כשיהודי מת.


לא חולפת חצי שעה מהידיעה שניתנה באתר וואלה, ו ynet מוסיף ידיעה נוספת:



הידיעה לא זוכה להפוך לכתבה, תקיפה של ערבים שוב אינה שווה יותר מידיעה במבזק, אליו לא ממש ברור מי מגיע. חולפות כמה שעות נוספות ופשע שנאה נוסף לכאורה מופנה נגד ערבים בקרית משה, לא רחוק מאותה ישיבה ממנה יצאו הנערים שתקפו את הבלשים הערבים.


על כל אלה ועוד לא שמעתם היום לא בערוץ עשר ולא בשתיים, כי מה זה אוטו של ערבי שנשרף, ומה זה פועל פצוע במצב קשה לעומת אלמנה וחמישה יתומים. ואיך אפשר להאשים את מיטב בני הציונות הדתית שיצאו ממרכז הרב?
את ההיסטוריה כותבים בהווה אמרנו, האינטרנט הרג גם את ההיררכיה, אבל לפחות נתן במה דמוקרטית לתיעוד וכתיבה. את מה שבחרו עורכי המהדורות להוציא, יכניסו בלוגרים ופוסטים בפייסבוק, אבל גם עליהם ייכתבו בקרוב את "שירת הבלוגר", נראה לי עדיף מ"מצעד המבזקים".






יום שני, 15 באפריל 2013

פוסט, ציונות.

מיום השואה ועד יום העצמאות

כמו כל יהודי טוב, עונה לשאלתי על יחסו לציונות יו"ר זק"א יהודה משי זהב בשאלה: "מי הוא ציוני?" ומיד ממשיך "מי שחי בארץ. מי שאוהב את הארץ. ברור שאני ציוני. הרי אני כאן כבר 11 דורות". אבל מי שעשה היפוך של מאה ושמונים מעלות מאז תיפקד כקמב"ץ העדה החרדית ועד שהדליק משואה ביום העצמאות, לא נעצר בנקודה זו "אנשים אומרים גן עדן, בית שלישי וחושבים שייפול איזה בית מקדש מזהב משמיים ומכוניות ייצמחו על העצים, אבל הם לא מבינים שזה כאן. המדינה, מעולם מצבנו לא היה טוב יותר".
קשה להישאר אדיש ללהט בו נאמרים הדברים, אבל קשה עוד יותר שלא לשאול את עצמך, מה קורה פה? גם ככה לרפלקס השמאלי ולחוש האסתטי שלי לא נוח להודות שאני ציוני, אבל כאשר הנאום הציוני ביותר ששמעתי לאחרונה בוקע מפיו של חרדי המדבר בלהט על השילוש של הרב קוק: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, כחילוני שמאלי אני מתכווץ עוד קצת בפינה ושואל את עצמי האם אני באמת רוצה או אפילו יכול, לחסות בצילו של אותו עץ.

כותרת המשנה של הבלוג, שבחרתי לפני בערך כשנה, היא "ניסיון להבין מאיפה באנו ולאן אנו הולכים", ובכל זאת מעטים הפוסטים הקולעים להגדרה. אולי מכיוון שהכותרת נבחרה בסמיכות לפתיחת הבלוג, בתקופה שלקראת יום העצמאות, כשברקע יום השואה ובפתח יום הזכרון, עסקו הפוסטים הראשונים בדיוק בשאלות אלה. מטבעה של התקופה שמכבש האירועים פועל גם עליך, ואתה מוצא את עצמך קצת יותר ציוני, ומעט פחות ציני.
סביר להניח שלולא הכריחה אותי העבודה לעסוק בחומרים אלו, מהם עשויה בניית הזהות הישראלית המשתנה,  הייתי עושה כל שבכוחי להתרחק מהמכבש הדורס את המטענים השונים והופך אותם לשטוחים יותר ואחידים, לא בגלל הרצון להיבדל, כמו סלידה מהרטוריקה והפשטנות שהמשימה דורשת.

את השורה התחתונה אתן כבר עכשיו, למרות כל המאמצים המכבש הצליח בסופו של דבר לעבור במידה מסויימת גם עליי, בין יום השואה ליום העצמאות כשבתווך יום הזכרון מצאתי גם לא מעט דברים יפים שקורים פה, מדינה של מוח (state of mind) אמרתי כבר בפוסט הראשון של הבלוג הזה.

יום השואה

מקהלת בת ים, טקס יום השואה בבית הדיור המוגן לניצולים
אחרי כל דובר בטקס יום השואה בבית הדיור המוגן הציבורי בארמון הנציב עלתה מנהלת הבית לתרגם את הדברים. כתשעים אחוז מדיירי הבית הם ניצולי שואה, אף לא אחד מהם דובר עברית. את הטקס פתחה מקהלת בת ים, מקהלה רוסית. השירה נוגעת ללב, הגברים לבושים חליפות שחורות, הנשים שמלות. במהלך הטקס והנאומים אחד החברים תופס תנומה. הקהל שקט, אנשים שאינך יכול לנחש מה חולף בראשם, לא רק בגלל המרחק התרבותי, חייהם לימדו אותם להסתיר. בצעירותם חוו את זוועות השואה, ורוב שנותיהם עברו בצל השלטון הסובייטי, קשה להאמין שדווקא בזקנתם ירשו לעצמם להסיר הגנות. בין אנשי הבית עיניי צדות גברת מבוגרת עם תנועות לא רצוניות שדמתה באופן מפחיד לניצולת שואה שהייתה הולכת בשכונת ילדותי. כולנו פחדנו ממנה, כנראה שגם היא מאיתנו. מעולם לא ראיתי אותה מסתכלת על אף אחד. תמיד הלכה כשראשה פונה ימינה בתנועה חדה וחוזר קדימה, ושוב ימינה. ידה המקועקעת רועדת. יום אחד פשוט הפסקתי לראות אותה.

השואה מבחינתי היא נושא חי אמנם, אבל רחוק מאנשים. אני קורא שואה, רואה שואה, תקופות שיותר ותקופות שפחות, שבל ככל שחולפות השנים, החיבור בין היום הרשמי לרצף והקונטקסט הלאומי קשה לי. יום השואה בין ניצולים מחזיר אותי מצד אחד להקשר הלאומי, ומנגד מנכיח את האינסטרומנטליות שלה בידי המדינה.

לפי נתוני משרד השיכון כעשרים אלף ניצולי שואה הזכאים לדיור מוגן נמצאים ברשימות ההמתנה. לרוב מחכה הזכאי עשר שנים עד שזוכה למקום, ובמקרים האלה קשה להתעלם מהעובדה שהזמן דוחק.
שר השיכון אורי אריאל מכריז כי אישר לבנות חמישים דירות נוספות בבית ודוחף את חברת עמיגור לצאת למכרזים נוספים. הטקס תם ואחד מדיירי הבית, דוד לוי, ניגש לשר ומטיח בו: "אתם תמיד מבטיחים ולא מקיימים". השר אריאל שואל: "אתה דייר פה?" ולוי עונה: "כן. אני מרוקאי ואני גר איתם, ולאנשים האלה אין חיים. תדאגו להם". אנשי עמיגור משתדלים למנוע דרמה, מנסים להרגיע את לוי ואומרים לו כי זה לא מתאים, היום יום השואה, לוי עונה בכעס "אז מתי אם לא היום?". דווקא אריאל מרגיע, הוא מחבק את לוי עם חיוך חם ואומר לו: "תעקוב אחרי, טוב? אני מבקש ממך".
משהו בסיטואציה הזו, בה לוי המרוקאי זועק את זעקתן של סווטלנה ואולגה חסרות הקול, ואריאל לא רק שאינו מתרגש, אלא רגיש, משהו בסיטואציה הזו מצליח לשבור את כל מטעני היום. משהו בסיטואציה הזו, רגע אחרי הצפירה, מזכיר כי למרות הכל, הישראליות כאן. דוד לא חושש לדבר, אריאל לא מבקש להשתיק. וסווטלנה ואולגה? טוב, הן אולי לא מדברות, אבל הבנים שלהן כבר לעולם לא יישתקו.



יום הזכרון

כחברה שסוגדת למוות ולמרטירים, יום הזכרון הוא שיא באורגזמה המורבידית של החברה הישראלית. כולנו זוכרים ונזכרים בחמגשיות האלומיניום שעליהן הוגש לנו הכיבוש והסיפוח הזוחל. את השאלה האם מותם היה לשווא הס מלהזכיר בכל ימות השנה, אך ביום זה אנו גם נדרשים לכבד לא מעט מיתות מיותרות. 

בימי מבצע עופרת יצוקה גוייסתי בצו 8, חבר טוב הסובל מהתקפי חרדה גוייס גם הוא. מ"פ הפלוגה, אז קצין בן 37, לא ילד, סירב לבקשתו לפגוש קב"ן, ליתר דיוק נענה לבקשתו, אך מנע את הפגישה פעם אחר פעם.
החבר שגם ככה התקשה לחשוף את מצבו נשבר וסיפר לי על הסיטואציה בה הוא עומד. פניתי למ"פ שהסביר לי כי "הדרך הטובה ביותר היא להתמודד עם הדברים. ברגע שהוא יהיה בפנים הוא יהיה חייב להילחם בזה"  בצה"ל 2008, מ"פ מילואים עדיין מבקש לשחק בחיי החיילים כי "הוא יודע", לא רק את החייל הספציפי הוא היה מוכן להעמיד בסכנה אלא חיילים שצריכים לעמוד לצידו במהלך התקף חרדה תוך כדי קרב. רק בעקבות פנייה אישית ואיומים שלי הגיע הלוחם לקב"ן ששיחרר אותו מפעילות מבצעית. אינני יודע אם החבר כותב למגירה, אך בקלות אני יכול לדמיין מצב בו גם הוא היה יכול להפוך לשיר.

מטרתו של אתר האינטרנט שהוקם לקראת יום הזכרון לעורר את הזכרונות של החיים

ולמרות כל הקושי עם המיליטרזים והמצ'ואיזם של החברה הישראלית הצלחתי גם בעניין זה למצוא מעט אופטימיות. לקראת יום הזכרון הקים מי שהיה מ"פ בחטיבת הנח"ל, אתר אינטרנט שמטרתו הצפה ולא הנצחה. הצפה של הטראומות ודיבור בין הלוחמים שהיו שותפים לקרב בסלוקי בקיץ 2006. האתר הוקם בעקבות פוסט בפייסבוק בו ביקש אדל לברר לגבי תמונה שצולמה בעת פינוי הפצועים למסוק וגררה מאות שיתופים ודיונים, שיתופים ותמונות שהפכו לאתר אינטרנט. "יום הזכרון" אמר השבוע אדל "הוא יום למען החיים ולא למען המתים. אני מאמין כי לכל לוחם הזכות לספר את מה שחווה. בחברה הישראלית כיום אין ממש מקום לחוויות הלוחם הבודד, להתמודדויות הרגשיות שלו, אף לא ביום הזיכרון". מרגע שהחליטו, עבדו הוא ואשתו במרץ כדי להספיק "להעמיד" את האתר ליום הזכרון. אז נכון שכפי שאומר אדל "אנו שולחים את ילדנו להלחם מבלי לצייד אותם בכלים הדרושים כדי שבאמת יחזרו הביתה מהקרב", אבל הוא ושכמותו אינם אפילו סנונית ראשונה של לוחמים מזן אחר, והפתיחות בחברה הישראלית (למרות קצינים כמו מ"פ המילואים שלי) הולכת ומתרחבת, בטח אחרי התנהלות הדרג המדיני במלחמת לבנון השנייה. האתר, והדיון עליו, אני מעז לומר, מעידים שגם אם הסגידה למוות עדיין לא גוססת, היא בדעיכה.

יום העצמאות

באופן די אבסורדי הפכה הפוסט ציונות את הציר הפוליטי בין ימין לשמאל בישראל למעגל. הימין והשמאל הפוסט ציוניים נמצאים במובנים מסויימים קרובים זה לזה הרבה יותר מהשמאל והימין המסורתיים. התמה המרכזית של השנה שעברה הייתה חוסר היכולת או הרצון של הציבור והפוליטיקאים הישראלים והפלסטינים להחליט, שמובילה את שני העמים לכיוון של מדינה דו לאומית. 
בשנה החולפת התמה השתנתה. ההשלמה עם חוסר הרצון להחליט, הסיתה את הדיון מהעניין הפלסטיני פנימה. במערכת הבחירות האחרונה תפסו הדיונים הכלכליים והבין מגזריים חלק גדול בהרבה מבעבר. אבל גם בעניין זה עושה רושם שבזמן שהתלבטנו, התכתשנו ולא הכרענו עשתה המציאות את שלה. החרדים נעשו ציונים יותר והמדינה חרדית יותר.

ביסודה הייתה הציונות מרידה בדת, אך לא שלילתה. להחלטה לא לחכות לביאת המשיח אלא לקום ולעשות מעשה, להתיישב בארץ ישראל ולקחת את גורלנו בידינו, הייתה משמעות מהפכנית. קטונתי מלהכריע אם התזה של פרופ' שטרנהל בדבר היותו של הסוציאליזם הציוני סוציאליזם קונסטרוקטיבי, כלומר משרת את בניית הלאום ולא סוציאליזם כמערכת ערכית בפני עצמה, אבל עובדה היא שרובה של תנועת העבודה הישראלית לא היתה רדיקלית ביחסה לדת כמו מפלגות מרקסיסטיות, ובמילים אחרות, הציונות אולי מרדה בדת, אבל אף פעם לא הייתה מוכנה להתכחש לה, וזו אולי הטעות ההיסטורית, כפי שבאה לידי ביטוי גם בפטור ההיסטורי של בחורי הישיבה. 
אלא שכעבור קצת יותר ממאה שנה הפך הציבור החרדי לציוני, מדינת ישראל היא כבר עובדה מוגמרת מבחינתו, אמנם היא  אינה מבשרת את הגאולה, אבל חלקים גדולים בציבור החרדי מזדהה היום עם הנראטיב הציוני יותר מאשר ישראלים רבים שעובדים ומשרתים במילואים. 
בראיון שערכתי עמו השבוע אמר יהודה משי זהב כי "אני אומר לחבריי כל יום, נגמרה החגיגה, עוד כמה שנים אנחנו צריכים לקחת את המדינה על הגב שלנו, צריך ללמוד איך לעשות את זה. כשהאברכים מתפעלים מפרי הארץ כשהם יוצאים לטיול בבין הזמנים, הם לא מבינים שחקלאי בערבה קם מדי יום לפנות בוקר כדי לגדל אותו, ועכשיו אנחנו צריכים לעשות את זה". רוב החילונים  שסיפרתי, או השמעתי להם את הדברים, לא מיהרו לשמוח על נבואת השוויון בנטל, מה שכולנו שמענו הוא את העובדה שבקרוב הם יהיו הרוב כאן ונשימתנו נעתקה. ובמובן זה צודקים החרדים, הבעייה אינה בצבא או בעבודה (למרות שברור שברגע שייכנסו באופן מלא לסיר הלחץ וכור ההיתוך גם הרתיעה מהם תצטמצם), אלא בעובדה שללא קשר לציונות אנו חולקים שתי מערכות ערכים שונות לחלוטין.
מכיוון שכנגזרת מהיותי ציוני אני מתנגד למדינת דו לאומית ותומך בפתרון שתי המדינות, כך כציוני אני חושב שהדרך היחידה לחבר את החרדים לשאר המדינה הוא להכפיף את שתי האוכלוסיות לסט אחד של כללים, כלומר הפרדה מלאה של הדת מהמדינה, ומי יודע, אולי מהלך זה יצליח לקרב את הצדדים תוך פחות ממאה שנה. 

יום שישי, 8 במרץ 2013

לכל איש יש סיפור

לכל איש יש שם. ולכל איש יש גם סיפור. מי נתן לו? אלוהים? הגנים? אביו ואמו?
לכל איש יש סיפור, ובערב אחד של מצוקה יצאתי לחפש אותו.
תקוע ללא אייטם, כשמחר אני צריך לחתום על חוזה למכירת דירה
ולהוציא את בנותיי מוקדם מהגן, יצאתי מצוייד במצלמה לחפש אותו.

טלפון למיכאל סולסברי, (מבחינתי) סוכן של סיפורים אנושיים וזכיתי בקופה הגדולה.
קשיש חולה סוכרת המטופל בדיאליזה, שגר במחסן בגודל שישה מטרים עליו הוא משלם כאלף ש"ח בחודש.
ואני, כתב, אוכל נבלות, המתפרנס מסבלם של אחרים, עשיתי את דרכי אליו.
נעים ניסים.

נעים מבלבל, קולו עמוק, הוא אינו מתמסכן. יש לו כבוד.
בשנות השישים לחייו, גרוש עם עשרה נכדים ואף אחד אינו בקשר עמו,
נעים אינו מסתיר דבר.

כיאה לאנשים שהגיעו לתחתית (באנגלית זה עובד יותר טוב who rocked bottom)
הוא אינו מתבייש בדבר.
בגדתי באשתי, התחנתי מוקדם התגרשתי מוקדם. מיד הוא ממשיך
כדבר ברור מאליו מספר כיצד שכב חסר הכרה כששכנתו עברה לידו.
רגע אחרי מספר כיצד חתך ורידים, פעמיים, מבלי לשנות את הטון.
חייו הם רולטה, והוא לעומת זאת נראה משלים עם גורלו מבלי להניד עפעף.

פאקינג שישה מטרים רבועים, מטבח, סלון וחדר שינה ונעים אדיש.
אנחנו, בני האדם שזכו לבית כנראה רגישים מדי.
"ארבע שנים וחודשיים אני חי בצפיפות הזו", הוא אומר והספירה מעידה שמתחת לחזות הנונשלאנטית
מישהו סופר.

לכבוד הגעתי נעים מסלק את שתי הנערות והנער שאירח בביתו.
בעבורו מדובר בסם חיים. יחס.
השכנים בטח מרימים גבה.
מה לו לזקן עם שתי נערות ונער?
גם אני שואל ומיד עונה. להפיר את הבדידות.

שאלתי אותו לגבי תמונה של ילד התלויה במחסן.
הוא הנכד האהוב עליי, אמר מבלי להתבלבל.
אנשים כמוהו אינם כבולים בכבלי הפוליטיקלי קורקט.
מבלי להתבלבל הסביר שאליו הוא מרגיש קירבה.
די מהר הבנתי למה ילדיו אינם בקשר עמו.

בחדר העריכה אומר העורך: "אבל מה עם הילדים שלו?"
"למה הם אינם בקשר?"
ואני עונה: "לך תדע מה הוא עשה לפני?"
"כן" עונה העורך, "ושנינו ממשיכים הלאה".

ונעים?
נעים בטח בדרכו לעוד טיפול דיאליזה.









מחברון לבית צפפא דרך לבנון

היה לילה חשוך בדרום לבנון. צעדנו  מטרים ספורים מהקו האדום בדרכינו להשכיב מארב. המ"מ שלנו שהיה אחלה בחור, אבל חייל לא משהו, הוביל את הכוח. מדאיגה לא פחות הייתה העובדה שאני הובלתי את הכוח שצעד משמאלו. ואם השילוב של שנינו לא מספיק, נוכחותי במארב, בוגר רנה קסין,  העלתה את סיכויינו להיתקל במאות אחוזים. שמרנו על שקט, והמשכנו לצעוד צפונה כשלפתע את הדממה הפרה נפילה, ומיד אחריה צעקה "שיט. תעזרו לי". מיד זיהיתי את קולו של שניידר, המ"מ האגדי. למרות אמצעי ראיית הלילה המתקדמים ביותר והמפות הוביל אותנו המפקד המסור לצוק, נפל, וכמו בסרט מצוייר נעצר בזכות שיח עבה במיוחד. את עשרים הדקות הבאות בילינו בהקשבה לשניידר שקילל בזמן שניסה לחלץ עצמו עם מסור ערכת ההסוואה מהשיח, כשהוא קשור בחבלים למנוע נפילה.

לפני כשנה וחצי עלה סיפורה של נעמה מרגוליס לכותרות הראשיות. הפגנות ענק וגל של מחאה נגד הדרת נשים ליוו את סיפורה של הילדה מבית שמש שספגה יריקות וקללות מחבורת סיקריקים מרמת בית שמש. אבל הרבה לפני שזכתה להיות הסיפור החם התורן, ניסו הוריה והקהילה ממנה יצאה להילחם בתופעה. בדיוק כמו שניידר שלי, גם סנ"צ קובי כהן, אז מפקד משטרת בית שמש, עשה רושם של בחור טוב בהחלט, אבל לא בדיוק מי שהיית מפקיד בידיו מחלקה של בני גרעינים על קו אדום, אבל זה בדיוק מה שעשתה משטרת מחוז ירושלים. הפקידה את בטחונה של נעמה מרגוליס ותושבי רמת בית שמש, איזור עתיר עימותים בין חרדים לחילונים באותה תקופה, בידיו של כהן/ "אני לא זוכר אותו כמישהו שעזר לנו מאד" אמר לי השבוע חבר הכנסת דב ליפמן, מי שעמד בראש הקהילה והמאבק נגד היורקים החרדים ברמת בית שמש. ליפמן, נוח לבריות וחייכן תמיד חסך מילים מכהן, אבל בסרטון הבא אפשר ללמוד מה באמת מה חשו הוא וההורים שניסו להגן על בנותיהם ותחנוניהם לעזרת כהן והמשטרה נענו כך: "אני אטפל בכל דבר שאראה, בכל דבר שיביאו אלי. אם יש תמונה (של היורק) הוא ייעצר" (דקה 02:00 בסרטון). כאילו תפקידו אינו לאתר ולתפוס את העבריינים, אלא התפקיד שמור לאזרח .


לא פעם אני תוהה האם התנהלות הצבא, המשטרה ושאר ירקות נובעת מרוע או טמטום, אבל אחד הדברים החשובים שלמדתי בחיים שלא הכל בחיים הוא "או או", ולא פעם הדברים הם "גם וגם".

"היו שם שלושה קבלנים,  מג"בניקים, יס"מ ושוטרים רגילים, וכל אחד פעל לבד, בלי תיאום עם האחרים" סיפר עלא סלמן, ממנהיגי המאבק נגד כביש 4 בבית צפפא, על התנהלות המשטרה בהפגנה ביום שישי ה- 1.3.13 "היה שם קטע מטורף, שאחד השוטרים כיוון נשק אל אחד המפגינים. אנחנו לא ידענו מי זה, פתאום שמענו אותו אומר לו אני שוטר, ואז ראינו שהוא מרים את החולצה ומראה לו אקדח. כל ההתנהלות הזו ". "אז מה אתה אומר?" שאלתי "האם האלימות של המשטרה הייתה מתוכננת, או אקראית?". "אני חושב שזה היה מתוכנן". אמר סלמן, חמש עשר דקות ההפגנה שהייתה עם אישורים והכל עברה בשקט, ואז הגיעו הפרשים ונכנסו בקהל. למה הם עשו את זה אם הם לא התכוונו להצית את האש?" הוא שאל.

"אני לא חושבת שהם התכוונו להדליק את האווירה", אומרת עו"ד נסרין עליאן תושבת הכפר שנתקלת במקרים רבים של אלימות משטרתית בכלל ואלימות כלפי פלסטינים במזרח העיר בפרט, מתוקף תפקידה כעורכת דין באגודה לזכויות האזרח.
"הביאו מג"בניקים לבית צפפא, מה חשבו שייקרה. הם לא מבינים את ההבדל בין הפגנה בסילואן להפגנה שנערכה פה. הם רואים ערבים ומיד מגיבים כפי שהם יודעים. אבל פה כולם מדברים עברית, למה אתם לא פונים לאנשים, מדברים איתם?".

"זו פעם ראשונה שבבית צפפא נזרק רימון עשן". אומר סלמן. "שבעה משמונת העצורים היו בכלל הסדרנים של ההפגנה. אנשים ניסו להפריד בין המשטרה שנכנסה לתוך ההפגנה לבין המפגינים ודווקא הם נעצרו. אנשים שכבר נאזקו קיבלו גז פלפל לפנים, אומר סלמן. למה?" הוא שואל ומפנה אותנו לסרטון הבא שבתחילתו ניתן לראות את סגן מפקד מרחב מוריה בירושלים, ניחשתם נכון, סנ"צ קובי כהן, מפגין נחישות אותה לא ראינו ממנו בעבר.



וגם בסרטון הבא אפשר לראות את קובי מפגין את הנחישות שהייתה חסרה לו מול החרדים ברמת בית שמש.




פסח 1995, חברון בעוצר, ואני ושאר חברי לפלוגת המסלול שעוד לא סיימה אימון מתקדם הוקפצנו. פעם ראשונה בשטחים. ילדים בני 19, כולם "שמאלנים מניאקים" שנשלחו לשמור על המתנחלים. עומדים במחסום מאולתר בשעות הבוקר המוקדמות ברחוב הריק, כשמבין הבתים מגיח פלסטיני ג'ינג'י, בטח בשנות בשלושים לחייו, נראה מבוהל כולו ומבקש לעבור את המחסום, ואנחנו חבורת צעירים שאין לה מושג חוששים באמת להפר את הפקודות ושולחים אותו לצידו השני של הרחוב. הפלסטיני צועד בבהילות את מאתיים המטרים עד שנעצר במחסום של צנחנים מגדוד 202 שמשיבים אותו חזרה, אלינו. ושוב אנחנו מחזירים אותו אליהם, וכך "שיחקנו" מסירות, כשהפלסטיני נראה חסר אונים. האמת שהסיטואציה התחילה להצחיק אותנו. תוך דקות ספורות שכרון הכוח על הפלסטיני המסכן שעד היום אין לי מושג לאן רצה להגיע, התרגם לצחוק מתגלגל, ואחרי פעמיים או שלוש בהן עבר מצד לצד עבר רכב מג"ב. הרכב עצר בפתאומיות ליד הפלסטיני, הדלת כאילו רעדה שנייה לפני שנפתחה בחוזקה בבת אחת וממנה יצא מג"בניק רחב שעם קת הרובה נתן לפלסטיני מכה בבטנו, וכשהפלסטיני המשופם מקופל, גרר אותו לג'יפ כמו ילד שנגרר על ידי אב חסר רוח, והג'יפ הסתלק מהמקום, וצחוקנו התגבר. בפנים הסיטואציה לא הצחיקה בכלל, אבל הצחוק היה אמיתי ובלתי נשלט.

בדיוק כמו אותו פלסטיני טורטרו השבןע תושבי בית צפפא בין עיריית ירושלים למשטרת המחוז. תושבי הכפר ביקשו להפגין  נגד הרחבת הכביש בככר ספרא. במשטרת המחוז טענו כי הככר היא שטח של עיריית ירושלים ולכן צריכים המפגינים אישור מהעירייה, כשפנו לעירייה טענה העירייה כי כדי להפגין עליהם לבקש את אישור המשטרה. אלא שבמקרה הזה המג"בניק העצבני נכנס כבר במערכה הראשונה בדמות המעצרים שאירעו שבוע שעבר.

ייתכן שגם אותו מג"בניק בחברון היה בתמונה קודם, והסיבה לבהילות של הפלסטיני היה החשש שייתפס, אף על פי שממראהו קשה לי להאמין שהיה מדובר במחבל או מישהו מסוכן.

לא שהפרקטיקות המיושמות בשטחים הן רצויות או ראויות, ובכל זאת כישראלי אתה מאמין, או רוצה להאמין שבישראל עצמה, הדברים פועלים אחרת, אבל כמובן שלא כך הדבר בכל הנוגע לפלסטינים. לפני מספר חודשים ביקשה העירייה להגביל את זכות המחאה והוציאה תקנון אותו לא יישמה עד עכשיו, הראשונים שנדרשו לעמוד בדרישותיה הלא דמוקרטיות היו כמובן הפלסטינים הישראלים. בשכונות מזרח העיר ממילא אין לפלסטינים כל זכויות. אבל אפשר גם לשאול האם מדובר בטמטום או ברוע, או שאולי בשניהם?

מצעד הדגלים 2023 - חגיגה ירושלמית

קריאות ה'מוות לערבים', 'שיישרף לכם הכפר', 'נקם אחת משתי עיניי מפלסטין יימח שימם' ו'מוחמד מת', הפכו את מצעד ה...