השלום מתחיל מבפנים/ יכול להיות שזה נגמר

  מלחמת העצמאות

הייתי בן חמש כשעזבתי את הבית בפעם הראשונה. כך לפחות מספר לי זכרוני. פתחתי את המקרר, שמתי כמה פירות בשקית (כבר אז ידעתי מה חשוב) והתכוונתי לעזוב. בזכרוני אמי רצה אחרי כמה עשרות מטרים, התייאשה, ואני המשכתי בדרכי והגעתי ל"סופר הקטן" בוכה ועצוב. לא יודע כמה זכרוני מדוייק, אבל החוויה נשארה. למרוד זה מסוכן, לא בטוח שיישאר שם מישהו אחר כך. זו אולי גם הסיבה מדוע המרד הבא שלי הגיע רק אחרי עשרים שנה.

תמיד ראיתי את עצמי כאדם עצמאי. אם ההגדרה לעצמאות היא "עמידה ברשות עצמו, אי תלות באחרים, ואוטונומיה" אז בהחלט עמדתי בקריטריונים. בשלב מוקדם מאד עזבתי את הבית, לא לקחתי כסף מהוריי, את הלימודים מימנתי מכיסי כמו את חיי באופן כללי, ומעולם לא נצטוויתי לעשות דבר מה. בקיצור, עצמאי.

ולמרות עצמאותי, תמיד נשלטתי. הפנמתה של אמי הייתה כל כך חזקה שהיא לא הייתה צריכה לומר לי דבר. המנגנונים שהושתלו פעלו כמערכת פסיכולוגית משומנת היטב, ותמיד ידעתי מה עלי לעשות ואפילו לחשוב, מבלי שמישהו ייצטרך לשאת באחריות שמאחורי הבחירה, הרי תמיד היא הייתה שלי. למזלי (או שלא), נמדדתי רק במקוריות המחשבה ובכוונות, אף פעם לא בהישגים (מה שאולי הצליח להביא להישג הלא מבוטל: להיות פוטנציאל לא ממומש יותר משלושים ושש שנה).

בכל מקרה, לאט לאט חדרה לראשי מלוא  ההבנה של המושג אוטונומיה כנביעה עצמית. וההבנה שאת "התוכנה שהותקנה" בי, לא אני תיכנתי. אמנם עדכוני האבטחה שיגנו מפני וירוסים שייתקפו, נכתבו על ידי, אבל מנגנוני ההגנה האלה לא הגנו ממערכת ההפעלה, כי בהכרח נכתבו בשפתה.

מצוייד בהבנה זו עמדתי חסר אונים. אני והיא היינו שזורים זה בזו. הדברים היו מבלבלים. מה שלי? מה שלה? אני אוהב את מה שאוהב, או שמא אהבה זו הושתלה בי? כשאתה תחת מתקפה אתה נלחם, אפילו בתוך הבית. לפעמים זורקים רימון לחדר הסמוך (רק צריך להיצמד לקיר ולספור 21, 22, 23 פוצץ) ולפעמים צריך לשים חי"ת עי"ן ולקחת את הסיכון שהיד תיקטע כי אין רופא בסביבה (חשוב לזכור לרשום את השעה בה הונח על המצח, היד והבטן).

אחרי מאבקים פנימיים ארוכים, ובעיקר המון סימני שאלה, הבנתי שלא מעט ממה שחשבתי שהיה שלה, היה גם שלי. שאין צורך לקרוע חלקים מעצמי, אלא להבין שאני אוטונומי, שהנביעה היא ממני. אני הוא זה שקובע.

במקרים מסויימים עצמאות לא נותנים. עצמאות לוקחים. לפעמים ההורה הוא בעצמו ילד, שלא יודע להפריד. תפקיד זה נשאר בסופו של דבר בידיו של הילד, שפעמים רבות כואב את כאב ההורה ומונע מעצמו בעצמו את עצמאותו.

הכיבוש

סבי נולד בגרמניה, בין למשפחה יהודית עשירה. כאלו שהקנאה בהם ליבתה את האנטישמיות הנאצית. ברשותם היה בנק, מפעל נשק (מאלה שאם ישראלי היה מגיע לשם במכונת זמן היה אומר להם "חיים טוב אה...?"). סבי היה אהבת חייה של אמי, והיא כנראה אהבת חייו. בניגוד לאמי היה ככל הנראה אגואיסט ואגוצנטרי לא קטן, כך שלפחות בעיני (שמכיר אותו רק מהסיפורים) תהליך הפנמתו על ידה היה אולי אפילו מודע. בכל מקרה, אמי העריצה אותו וגם היום למרות הבנתה את כל התהליכים הפסיכולוגיים עדיין מעריצה. 

מרטין בובר, חבר ברית שלום

אחד מהסיפורים עליהם גדלתי היה כיצד פגש אביה פילוסוף בבית קפה ברחביה והתווכח איתו. הפילוסוף היה איש שמאל תמים שרצה להקים מדינה דו לאומית, וסבי ציוני גאה הנחית על ראשו מהלומות אינטלקטואליות בזו אחר זו. כעבור כמה "סיבובים של מכות" אינטלקטואליות בין שני היקים, ניצח סבי בנוקאאוט את הפילוסוף ה"נחנח" מרטין בובר. 

לפי המיתוס אגב, אחרי הוויכוח חשב סבי להקים מפלגה, ואפילו אסף סביבו חבורת פרופסורים, אבל המציאות הייתה קצת מעייפת בשבילו ולכן נשארו המפלגה וסימלה במגירתו (עוד פוטנציאל לא ממומש מאז 1898). 

                                                        

                                                                 

מבחינתו הוא צדק, אם אפשר לשלוט על האחר מבלי שייתקומם מה הבעייה? לפעמים הכיבוש עובר בשלום. ההתקוממות הפלסטינית דילגה על דור. עשרים שנה לקח להם להתחיל באינתיפאדה. גם במשפחתנו ההתקוממות דילגה דור על אמי.

השלום 

בשנת 2012 קמה ברית שלום פעם נוספת, לא מעט אנשים פה משמאל ומימין חושבים שבמציאות הנוכחית אי אפשר לחלק את הארץ הזו, חלקם חושבים שצריך להקים מדינה דו לאומית, אחרים חושבים שצריך לתת לפלסטינים זכויות שוות כדי שנוכל לשלוט על השטח ולהישאר דמוקרטים.

השבוע רגע לפני יום העצמאות פגשתי את פעיל השמאל מיכאל סולסברי התומך במדינה דו לאומית, חבר הכנסת אורי אריאל שחושב שצריך לספח את השטחים ולהעניק אזרחות לפלסטינים, את פעיל הימין אריה קינג שחושב שירדן והטרנספר הם עדיין אופציות ריאליות, ואת פעיל הפת"ח הירושלמי מוחמד אבו חומוס שאמר בפשטות קודם תנו לי מדינה, אחר כך נדבר.

אם תשאלו אותי, צודק. להפנים זהות של מישהו אחר זה בלתי אפשרי לאורך זמן. בסוף זה מתפוצץ בפנים. מניסיון.

כשמישהו נשלט זמן רב על ידי מישהו אחר הוא חייב לקחת את העצמאות שלו, רק אחר כך אולי יהיה מוכן לחיות בשלום.

למרות שאנחנו רגע לפני מימוש חזון ארץ ישראל השלמה של הימין, עדיין אפשר לחזור בנו. אם לא, תהיה כאן מלחמה בתוך הבית, זורקים רימונים אמיתיים ומאבדים זרועות כי לא רואים רופא בזמן. 

הפלסטינים כבר התקוממו, עכשיו אנחנו צריכים לדעת לכבד את רצונם לעצמאות, גם, אם באיחור אופנתי.

יכול להיות שזה נגמר

הכרזת העצמאות הפלסטינית לא התרוממה, אבל הכריחה את הישראלים לבחון את השאלה האם השליטה על השטחים לא מובילה למדינה דו לאומית. ערב יום העצמאות ה-64 אורי ארליך יצא לשאול האם יש עתיד ציוני למדינת ישראל

צילום: יוני ריקנר, עריכה: עמיר שחר

לעוד כתבות וידאו בקרו בערוץ היו-טיוב שלי http://www.youtube.com/user/erlichuri?feature=guide