בחירות

פרולוג

אי אפשר לומר פוטנציאל בלתי ממומש מבלי לומר פוטנציאל. זהו כתב ההגנה שלי. מאז שאני זוכר את עצמי אני הבטחה. חלפו השנים, ההבטחה הופרה. האכזבה תפסה את מקומה. אבל, אי אפשר לומר פוטנציאל בלתי ממומש מבלי לומר פוטנציאל.

במדבר 

נולדתי בארבעה בספטמבר 1975. יצור שאין סוף בחירות עומדות לפניו. חלקן טובות חלקן רעות. וחלקן לא ממש משנות. די מהר קבעו לי דברים מסויימים. מה התנאים בהם אתפתח. מה הגנים שקיבלתי (מראה, אופי ומזג מצע שעליו ייבנו חיי) איזה מזון אוכל (מציאות שתשפיע על התפתחותי הפיזית), איך יגיבו אליי הורי (סוגייה שתשפיע על התפתחותי הנפשית) והחלטות רבות נוספות שהגבילו את חופש הבחירה שלי. ולמרות זאת, חופש הבחירה שלי היה אינסופי. בסך הכל הדברים מסתכמים בחשבון פשוט.  אינסוף אפשרויות פחות 3, 30 או 300 (לא ממש משנה כמה), עדיין נשאר אינסוף.

במשחק מחשבה זה שיחקה אמי בהומור. כשהייתי ילד קראה לי אלוהים. זה היה שם החיבה שלי. לאלוהים חופש בחירה בלתי מוגבל, אבל בביתנו הוא היה בינארי:  אלוהים בוא הביתה... אלוהים זרוק את הזבל... אלוהים יש אוכל... נכון שבחירות הן בלתי מוגבלות, אבל בהתחשב בעובדה שהאדם הוא יצור לא רציונלי, בטח ילד הרוצה לרצות את ההורה, מספר הבחירות יורד באופן דרסטי. זה לא סותר את העובדה שהבחירה היא עדיין שלו.

אמי ניטשיאנית בנשמתה (אם יש דבר כזה, הרי בכלל מדובר בסתירה פנימית), והרי ניטשה קבע: אלוהים מת. וגם אני בשלב מסויים פסקתי מלהיות אלוהים.  אבל הרף שהוצב המשיך להיות מכובד. כשהייתי אולי בן שמונה, קראה אמי ספר המנסה לתאר כיצד ילדותם של פילוסופים השפיעה על הגותם. היא הייתה מרותקת, צחקה ואמרה שללא מעט מהם היו אמהות מעריצות, בדיוק כמו שלי. מעניין איך כל זה ישפיע עליי תהתה בקול רם, ואני זוכר עד היום כיצד נבטה תחושת המועקה בחזי והיכתה שורשים. שורשים שעם השנים העמיקו את אחיזתם בבטן. מדי פעם נזרקה תובנה חדשה כמו "ניטשה אתה לא" מלווה בחיוך מרגיע "אבל סארטר בטוח לא יותר ממך"* תובנה שהשקתה את המועקה שפרחה והעיקה כבר על הריאות והנשימה. "

כשאומרים על מישהו שהוא הבטחה מתכוונים לומר שהוא יקיים מה שמצפים ממנו. מישהו שהיה הבטחה ולא קיים מה שציפו ממנו הוא אכזבה. אם לא לאלו שלהם ניתנה ההבטחה אז לעצמו.

כך או כך, חלפו השנים ואף אחת מההבטחות לא מומשה, סארטר עדיין מוכר קצת יותר ממני**, אינני פילוסוף (גדול או בינוני). גם קריירת העיתונות לא נסקה. זכרון ההבטחה שלא קויימה לא הפסיק להטריד.

אבל היום אחרי לא מעט שנים של התבחבשות הבנתי שהעובדה שלפוטנציאל לכאורה אין רפרנס בעולם לא אומרת שהוא לא קיים אלא שחסרות לי תכונות ויכולות אחרות לממש אותו. זה מי שאני. מי יודע אולי פעם מישהו ייראה.

הארץ המובטחת

הפגנת האחד במאי 2012,  גן הסוס ירושלים

"העם דורש צדק חברתי" צעקו עשרות אלפי האנשים שצעדו זה אחר זה. הככרות התמלאו אדם. בהתחלה היה מדובר במאות, משבת לשבת הכמויות גברו, אלפים עשרות אלפים ולבסוף מאות אלפים. כולם יצאו לומר שההבטחה הופרה.
בעבור ישראלים רבים היה מדובר בהארה, זה לא אנחנו שאכזבנו, זו המציאות. העובדה שלמרות שאנחנו קורעים את התחת, עובדים מבוקר ועד ערב כדי לפרנס את ילדינו ובכל זאת לא מצליחים להשיג קורת גג אינה אומרת שאנחנו דפוקים, אלא השיטה. לא רק אנחנו במינוס מטורף, אלא גם השכן. אנחנו בסדר, המציאות היא הבלתי אפשרית.

בקיץ הזה כולם הבינו שזה נכון. הם פוטנציאל בלתי ממומש. אבל לא בגללם. בקיץ ההוא אמרו כולם, אם היציאה הזו לרחובות לא תצליח לשנות אנחנו אבודים. הייאוש יישתלט והאנשים לא ייקחו עוד אחריות, ויפסיקו להאמין במערכת הפוליטית וזו תהיה מכת מוות להשתתפות האזרחית במדינת ישראל. חלפו חודשים והרבה לא השתנה. מחירי הדלק המשיכו לעלות. מחירי הדיור נבלמו אבל לא ירדו. המצוקה נשארה כשהייתה. יש לנו בחירה, אבל זה לא אומר שמה שאנחנו בוחרים ייתממש. יש לנו בחירה אבל זה לא אומר שהמציאות מתאימה עצמה אלינו.


בארבעה בספטמבר 2012, בדיוק שלושים ושבע שנים אחרי שנולדתי, ושנה אחרי שתם הקיץ ההוא הולכים לבחירות. זה שבחרנו, כבר אמרנו, לא אומר שהמציאות תתיישר לפי אותה הבחירה, אבל לפחות אנחנו יודעים שגם אם הפוטנציאל שלנו לא ממומש, אי אפשר לומר פוטנציאל לא ממומש מבלי לומר פוטנציאל.

הפגנת המיליון: כך נראו הדברים בשלושה בספטמבר לפני שנה

וכך נראתה צעדת האחד במאי (6.5.2012) בירושלים

לעוד כתבות וידאו בקרו בערוץ היו-טיוב שלי http://www.youtube.com/user/erlichuri?feature=guide

*זכרון הוא דבר מצחיק, זכרון הספר נתפס אצלי כאירוע מתמשך, למרות שהיה חד פעמי, אבל כנראה התמשך בחוויה שלי כילד. הזכרון השני למשל כבר נתפס ונצרב כאירוע נקודתי.

**למרות שניסיון לכמת את הדברים העלה ממצאים מעניינים. חיפוש בגוגל של סארטר בעברית מניב 41600 תוצאות ואילו אורי ארליך מניב כמעט פי 3: 117000 תוצאות - אותן אני חולק עם עוד שני אורי ארליכים, אבל תודו שהממצאים משעשעים.