יום שלישי, 26 ביוני 2012

כיצד הפכה המחאה החברתית לעסק?

הפגנת הפנתרים השחורים, מאי 1971
לפני כמעט שנה, ממש לפני פרוץ המחאה בערב לציון ארבעים שנה לפנתרים השחורים, סיפר צ'רלי ביטון כיצד ראש העירייה קולק צעק לו מהחלון לרדת מהדשא. מבחינת ביטון אמר לו קולק, הדשא רק לאשכנזים. מבחינת קולק (אני יכול רק לנחש), מדובר היה בשימוש בחוק עזר עירוני האומר ש"אסור לדרוך על הדשא ללא אישור ראש העירייה", כדי לפזר את הפגנה. אחרי ארבעים ואחת שנה ההיסטוריה העירונית מייצרת ורסיה חדשה לסיפור.

אם מישהו עוד תהה, בעיריית ירושלים לא רוצים מחאה. נקודה.

בשנה שעברה החלה המחאה בככר ציון אך לא צברה תאוצה, ואחרי לילה אחד התפזרו האוהלים, לקח כמה ימים עד שהאוהלים הוצבו מחדש, הפעם בככר צה"ל בניהול אגודת הסטודנטים. אחרי כמה ימים כשהיה ברור שהמאהל רציני נזכר ראש העירייה, ניר ברקת, שהוא לא בטוח שהוא רוצה שהוא יישאר.


השנה ראש העירייה לא מתלבט, ולא לוקח את הזמן בכדי לחשוב על פתרונות יצירתיים. הוא אמנם בדרכו לחו"ל גם בקיץ הזה, אבל כבר אתמול עלה לאתר עיריית ירושלים נוהל חדש, נוהל מחאות.
לפי הנוהל כל מחאה תידרש להגיש בקשה לאישור אגף שפ"ע (שיפור פני העיר) שיעביר את הבקשה לגורם הרלוונטי בעירייה, אגף התברואה, פיקוח עירוני או האגף לקידום עסקים, תלוי בסוג המחאה.
נו, תברואה? ניחא. פיקוח עירוני? ברור. אבל למה קידום עסקים אתם שואלים? כי כל דוכן, סככה או במה יידרש לרישיון עסק. במידה והמחאה תאושר תתייחס העירייה להפגנה כהופעה הדורשת רישיון ומעבר לכך יידרשו המפגינים גם לשלם ערבות בנקאית שתוחזר במידה והשטח יוחזר לשביעות רצונו של אגף שפ"ע.

מה עם אוהלים? הרי שם הכל התחיל. אוהלים ניתן יהיה להציב רק בככר אגרנט (סנוך לביהמ"ש העליון) ובגן הוורדים, רק עשרה אוהלים.

חוקי אתם שואלים? ברמת העיקרון יכולה העירייה להישען על חוקי עזר שונים הדורשים מהתושב רישיון עסק לצורך קונסטרוקציה כזו או אחרת, אבל באותה מידה יכולה העירייה לבקש מהאזרח דברים שונים ומשונים מתוקף אותם חוקים:
צפו בכתבה -




עידו נווה, שועל קרבות יד ראשונה עם קילומטראז' גבוה כבר אמר שלא ייתייחס לנוהל החדש, וכפי שהדברים נראים גם המפגינים שחסמו אתמול את הרכבת הקלה בקריאות: "העם דורש דמוקרטיה" לא ממש מתכוונים להתייחס לסעיף האומר כי "לא תותר מחאה בכל צורותיה במקום המהווה בעייה בטיחותית או בטחונית וגורם להפקעה בלתי סבירה לציבור, כגון תוואי הרכבת הקלה".

לקריאה נוספת על סמכויות רשויות מקומיות  - אתר האגודה לזכויות האזרח

הצעד הזה עקבי במדיניותו של ראש העירייה, אחרי שהגביל את מאהל חב"ש (חברה שוויונית - האתיופים), והיה מעט יותר סולידרי עם מאהל הכיפות הסרוגות שמחה על פינוי גבעת האולפנה, החליט ראש העירייה למנוע מחאות בירושלים. אבל מעבר להיות הצעד מגביל, הוא משקף את השינוי בכל שדרת ההנהגה של המדינה. אם לפני שנה ביקשו כולם לחבק את המחאה, בקיץ הזה, כשבקואליציה יושבים 94 חברי כנסת, כולם מרגישים על הסוס, והמחאה כבר לא כל כך מרתיעה.
בסוף השבוע האחרון ביקש הממסד בעזרת התקשורת לצייר את המפגינים כאלו שתשעים וארבעת הח"כים שבקואליציה לא מייצגים אותם - כמה שמאלנים אנרכיסטים. התפקיד שלנו להזכיר כי דווקא תשעים וארבעת הח"כים לא מייצגים את העם.




לצפייה בעוד כתבות וידיאו בקרו בערוץ היוטיוב שלי http://www.youtube.com/user/erlichuri?feature=mhee

יום חמישי, 21 ביוני 2012

עשרים סנטימטר

שמשון ארליך/אבא ז"ל 1923-2009
לפני כמה חודשים נסעתי באוטו, בדרכי לכתבה על חילול אתר ההנצחה של גבעת התחמושת. האזור תמיד מחזיר אותי לילדותי וכך גם אותה פעם. נהג ברכב לידי צפצף וביקש הכוונה, ואני אמנם טוב בכוונות, אבל גרוע בכיוונים שלחתי אותו למקום אחר. בצומת הבאה כשגיליתי את הטעות חייכתי לעצמי במבוכה. ובאווירה הנוסטלגית של השכונה זיהיתי את צחוקו של אבי בוקע מגרוני. באותו רגע הבנתי שאחרי שהקרובים לנו מתים, הם ממשיכים לחיות לא רק בזכרוננו, אלא ממש בתוכנו.

לפני שלוש שנים פחות כמה ימים קיבלתי sms מאחותי: "אבא במצב לא טוב. הוא מאושפז". כתבה ולא הוסיפה. התקשרתי וגיליתי שאבי גוסס. בשנים האחרונות לחייו ראיתי אותו פעמים ספורות. אודה על האמת, לא התגעגעתי. כל חיי כשהייתי אומר הוריי הייתי מתכוון לאמי. הוא היה עושה כל דבר שהייתי מבקש, אבל אף פעם לא ביקשתי והוא לא יזם. אבי אהב אותי, אני יודע, גם אני אותו, אבל שנינו מרחוק.

בין עולמי לעולמו היו עשרים סנטימטרים, אבל מעולם לא צלחתי אותם. חדרי וחדר עבודתו היו חדר אחד שחולק, ובכדי שיהיה אור ואוויר בחדרו השאירו רווח בקיר, גובהו עשרים סנטימטר. בזכרוני אני מטפס על הקיר ומגיע לגג הארון שבחדרו, שם עמדו מכונות כתיבה ישנות ודפים זרוקים, מחייך חיוך של ילד ומקווה לקבל הד חוזר, אבל אבי שקוע בעבודתו רוכן על הדפים ומקליד במכונת הכתיבה. ואני חוזר לרצפה דרך שולחן העבודה האדום שהיה בחדרי. לעיתים היה אבי מכתיב ידיעות לאמי, אז הייתי זוכה לחיוך ומילים חמות, שלה כמובן.

הוא היה מושא להערצתי, בימי המחיקון, בהם הטלוויזיה הייתה בשחור לבן, והתכנית מוקד היתה ה"תכנית" הוא היה מופיע בה כמראיין מעת לעת, אז הייתי זוכה להישאר עד מאוחר וצופה בו בטלוויזיה. בעיתון הייתי רואה את שמו וידעתי תמיד שאבי "איש חשוב". תמיד היה לי ברור שאלך בדרכו, אבל איכשהו התרחקה הדרך. במשך שנים עבדתי במסילה, ואת ההזדמנויות שנפלו בחלקי בעולם העיתונות לא ניצלתי. אולי זה באמת אף פעם לא היה ייעודי. 
אמי אמרה לי באותן שנים שאני מפחד להתמודד מולו, פן אובס. לאור קריאת התיגר ניסיתי שוב את כוחי. נכנסתי לעולם אבל את הצלחתו אף פעם לא שיחזרתי, כנראה גם לא אשחזר.



הטור באתר "הארץ"

אבי התעקש שאנו דומים, שחוסר הבטחון שבבסיסנו זהה. אולי הוא צודק, יותר נכון צדק. אבל את חוסר ביטחונו תיעל אבי להצלחה מקצועית ואילו אני לקחתי את הדברים למקומות שונים לחלוטין. בטוח שהעובדה שמדובר בדורות שונים השפיעה מאד על ההבדל בין אבהותו לאבהותי, והרבה יותר מכך ההיסטוריה האישית הקשה שלו, עליה לא דיבר מעולם, ובטח העובדה שנולדתי כשהיה בין 52 מיצבה את יחסיי איתו בצורה שונה לגמרי מיחסיי עם בנותיי ועם בני. בטוח גם שחרף כל מאמציי שלא לעשות כן, אפגע בהם בצורה כזו או אחרת. אבל לעולם לא אהיה הורה נפקד כמו אבי, כזה שתמיד נמצא, ובכל זאת אף פעם איננו.

ולמרות כל זאת, היום, שלוש שנים לאחר מות אני חייב להודות שאני מלא תודה לאבי. שעל ערש דווי, רגע לפני לכתו היה לארג', והאהבה שהייתה בו אפשרה לו בצעד מיוחד לתת לי לחצות את עשרים הסנטימטרים, לחייך חזרה ולתת את המקום שלא נתן כל חיי. לבקש סליחה ולהודות שלא היה האב שהייתי צריך. זה כל מה שהייתי צריך.
החיים לא הוגנים. דווקא לאמי שנתנה והקדישה כל חייה מופנה כל הכעס, ואילו אבי שלא היה שם כשהייתי צריך זוכה למקום כל כך חם. אבל מי אמר שיש צדק. אבי תמיד חיפש אותו ולא מצא. אני מצאתי אותו רגע לפני שהפסיק לחפש.

אני ואבי



יום חמישי, 14 ביוני 2012

מצעד הגאווה ירושלים 2012 יוצא לדרך.

לא הכל שחור במשטרת מחוז ירושלים. היום אושר סופית ב- 2.8.12 ייצעד מצעד הגאווה בתוואי הישן. אחרי שנים בהם צעדו הירושלמים הגאים בכנסת ובקרית הממשלה המצעד חוזר למרכז העיר. החל מגן העצמאות דרך קרן היסוד לגן הפעמון.

ניידת אקספרס/ עושים חיפוש במעברה

החוקר בבית וענונו. צילום: מיכאל סולסברי
"למה הכנסת אותם לבית שלי?" שאלה שרה, את בתה ויקי בכעס, "אין להם שום זכות להיכנס ולחטט בדברים שלי, זה לא הבית שלך" המשיכה ונזפה שרה בבתה. "אבל אמא" נכנסה ויקי לדבריה, "רק רציתי שזה ייגמר כבר, הייתי צריכה להוציא את הקטנה מהגן..." היא ניסתה. "אז מה!" קטעה אותה אמה פעם נוספת, "איזו מין מדינה זו! איזו מין משטרה זו??!"




רק שלשום עצרה משטרת מחוז ירושלים את עידו נווה, פעיל חברתי מוביל ב"רכבת תקלה" והנה היום הוזמנה ויקי וענונו, פעילה מרכזית ב"מעברה" (קבוצה פעילים ירושלמית הנלחמת למען דיור ציבורי וזכויות דיירי הדיור הציבורי),  לחקירה במשטרת המחוז. זימונה של וענונו מעלה את אותם ניחוחות שהעלה מעצרו של נווה.
בפוסט הקודם הבאתי את הכתבה הבאה (המוכיחה עצמה כרלוונטית פעם נוספת), בה מוצגים ניסיונות של המשטרה למנוע מהפעילים את זכותם הדמוקרטית להפגין. נווה היה אחד מהם, וגם מחבריה של ויקי ניסו למנוע את זכותם להפגין, מה שמוכיח כי זו לא טעות זו מדיניות.


בעקבות ביקורת ציבורית של חברי כנסת על זימונם של ויקי ופעילים חברתיים נוספים לחקירה, בטענה כי הדבר מזכיר משטרים אפלים, הכריז היום השר לבטחון פנים, יצחק אהרונוביץ' כי פנה לסמפכ"ל לעצור את מצעד החקירות. לאחר ההכרזה בדקה וענונו אם חקירתה בוטלה ונענתה בשלילה. חבר הכנסת אילן גילאון ממרצ עורב בעניין ובשיחה עם החוקרים נאמר לו כי הם אינם מבקשים לחקור אותה על  העתיד והמחאה אלא על העבר.  "נמלאתי חששות" סיפרה יותר מאוחר ויקי, "ניסיתי להיזכר מה עשיתי...".
בוא נשים את הדברים על השולחן. ויקי אינה תמימה, היא גם לא מציגה עצמה ככזו. בחודשים האחרונים עברו היא וחבריה על לא מעט חוקים במסגרת מאבקם, ביניהם בעיקר השתלטויות על מבנים נטושים, האחרון שבהם הגן ברחוב השומר.


במהלך ביקורי אצל ויקי, דקות ספורות לאחר שהשוטרים עזבו את הדירה, הקשיתי עליה, "ההשתלטות על המבנה בשומר היא עילה לחקירה", אמרתי. "לא!" אמרה ויקי בנחרצות "לא. לא רק שנעמ"ת, בעלת המבנה לא הגישה תלונה, אלא אנו במהלך לקבל את אישורם להפעיל במקום מרכז קהילתי . לא!" חזרה ויקי פעם נוספת "הם אמרו לי שמטרת החקירה והחיפוש היא לבדוק האם ברשותי חומרים להכנת לפידים להפגנה מחר".

יס"מניקים בהפגנת מוצ"ש 2.6.12 
אגב, תנ"צ שמוליק בן רובי, דובר משטרת מחוז ירושלים לא הכחיש את הדברים והסביר כי "לפידים דורשים רישיון מיוחד ונוכחות של כוחות כיבוי, מדובר בדאגה לשלום הציבור" הוא הסביר. אבל עד עכשיו לא מבינה וענוונו ושאר פעילי המעברה מהיכן הגיעו משטרת ירושלים למסקנה כי מדובר במצעד לפידים. בחזרה להבטחה שהופרה, חבר הכנסת גילאון אמר כי הוא רואה את השקר של החוקר לשר הממונה עליו כחמור הרבה יותר. ובן רובי? בן רובי הסביר ש"הוא אינו פוליטיקאי ולכן אין הדבר מעניינו" (??!!).
עו"ד לילה מרגלית מהאגודה לזכויות האזרח לא מבינה מדוע בכלל פנו השוטרים לוענונו. "במדינה דמוקרטית אם למשטרה יש חשדות קונקרטיים לפעילות פלילית המצדיקה חיפוש בביתו של אדם, שתתכבד ותבקש צו חיפוש בבית המשפט. ניסיון לחלץ 'הסכמה' לחיפוש ללא עילה הוא פסול מכל וכל".

חזרה לקטמונים, בעוד אני וויקי מדברים נכנס בסערה רפי נחום. "הם זרקו אותי מהבית" הוא צעק, "מה הם רוצים ממני? שאני אתאבד???" שאל. "אני אתאבד!!!" ענה. את רפי, מכור נקי בעל עבר פלילי עשיר הכרתי לפני מספר שנים כשעיריית ירושלים סגרה את הבסטה שהפעיל באופן לא חוקי בצומת פת. גם אז איים להתאבד, הוא מדבר ללא הרבה היגיון, נע במהירות בין מניה לדיפרסיה, בנאדם במצוקה.  שירותי הרווחה הגדירו אותו כ"מי שאינו בר שיקום" והמליצו "מתן דיור סוציאלי". אבל למרות המאמצים להשיג את התסקיר המיוחל (משימה לא פשוטה לאדם במצבו) לא זכה רפי לדיור ציבורי. ונזרק לרחוב פעם נוספת מדירה אליה פלש.
"אתמול בלילה הגיעו 15 יס"מניקים, גדולים, בריונים, זרקו לי את כל הדברים" הוא סיפר. אז נכון, סביר להניח שאת הציוד מהדירה הוציאו פועלים ששכרה עמידר אבל גם את מעורבות היס"מ, יחידת סיור מיוחדת, בפינוי לא הכחיש בן רובי ומסר: "שוטרי הסיור מופקדים על טיפול בנושאים מסויימים ושוטרי היס"מ מטפלים בנושאים של סדר ציבורי". כן, במשטרת מחוז ירושלים הטיפול בכל ההפגנות, ואפילו פינוי של פולש לדירת עמידר, נמצא תחת אחריות יחידת הסיור המיוחדת.

הלכנו עם רפי לראות את הדירה, רפי קפץ למרפסת, פעיל חברתי מוכר בשכונה צעק עליו. "מה אתה עושה. למה אתה מסתבך שוב? לך, לך לגן ברחוב השומר". "לא..." התנגד רפי "כמה זמן כבר אוכל להיות שם?". שאלתי את הפעיל (שרק לפני רגע שלח את רפי למבנה של המעברה)  אם הוא מגיע להפגנת השכונות שארגנו וענוונו ופעילי המעברה. "לא... זה של שמאלנים... אנרכיסטים...".  רפי ושלושת השכנות שהתקהלו סביבנו התערבו "בטח שבאים. מה זאת אומרת. ברור!!!". שאלתי מה הן חושבות על חקירתה של וענונו היום. הן לא שמעו על כך. סיפרתי להן את הסיפור. "מה... זה מסוכן!" אמרה אחת מהן. "לא אם אין אישור מהמשטרה זה לא..." הוסיפה חברתה. וחוץ מזה למה כל מי שלא נולד בארץ כבר מקבל דירה, רוסים וכאלה, ורק רפי המסכן לא" אמרה שלישית בלי כל קשר לשיחה.

שרה, אמה של וענונו אמרה מוקדם יותר, "גם אנחנו עשינו מאבקים, אבל אז המשטרה הייתה אחרת". לא ברור כמה צועדים יגיעו מחר להפגנת השכונות, לא ברור כמה תודעה מעמדית יצליחו, או מצליחים פעילי המעברה להחדיר לתושבי השכונה, ואפילו לא ברור אם זו כוונתם. דבר אחד ברור, בשנה האחרונה הם הצליחו להרים קול שבמשך שנים לא נשמע בשכונות בצורה ברורה. וזה אולי גם בזכות תרומתה הקטנה של המשטרה.

<
עוד כתבות על המעברה והמחאה החברתית בפלייליסט צדק חברתי בערוץ היוטיוב שלי  http://www.youtube.com/playlist?list=PL89CB4E7E6140EAD7&feature=plcp

יום שני, 11 ביוני 2012

ניידת אקספרס/ רכבת תקלה מגיעה לבית המעצר

הערב, מול ביתו של ניר ברקת
בתןך הניידת עידו נווה
נתחיל בסוף. באקט אלים של נקמה פוליטית וממסדית נעצר הערב לקראת שמונה עידו נווה, פעיל חברתי נגד הרפורמה בתחבורה הציבורית בירושלים. נווה שאתגר את המערכת הפוליטית המקומית ובעיקר את העומד בראשה, ארגן הפגנות שבועיות מול ביתו של ראש עיריית ירושלים ניר ברקת. הערב, במהלך ההפגנה, נעצר תוך כדי שימוש בכוח, ומחר בתשע בבוקר יובא בפני שופט לדיון בהארכת מעצרו. למי שלא בקיא בדין הפלילי, יש שתי סיבות להשאיר אדם במעצר, האחת מסוכנות, והשנייה החשש שיחבל בחקירת המשטרה. קשה לומר שמסוכנותו של נווה מצדיקה מעצר, ובאשר לחקירת המשטרה - את כל העדויות "המפלילות" העלה נווה בעצמו לערוץ היוטיוב שלו. אם משטרת המחוז חוששת כי מישהו "יטפל" בראיות זה הזמן להתחיל להוריד סרטונים מיוטיוב.


המעצר




ואגב, ללא קשר להפגנה הספציפית הזו, האחריות על טיפול בהפגנות במחוז עברה מהסיור לידי היס"מ, צעד לא ברור, המעיד כי כל הפגנה מהווה איום על מחוז ירושלים.


לפני חודש כתבתי את הפוסט 3 הערות על מחאה/מבוא למדע המדינה בו שובצה גם הכתבה הבאה



בין המפגינים שהמשטרה ביקשה להגביל את זכותם היה עידו נווה, פעיל קבוצת הפייסבוק רכבת תקלה שהפגין בכיכר ספרא וחשף את ערוותם (שלא לומר טמטומם) של השוטרים שאינם יודעים את החוק ומגבלותיו. אבל לא רק את השוטרים הוא איתגר כאמור אלא גם את ראש העירייה ניר ברקת. היום עשו המשטרה וראש העירייה את המהלך שלהם, מהלך שמעיד כי בספרא ובמגרש הרוסים לחוצים ורוצים להעמיד את נווה במקומו.

בתגובה לטענה כי בהפגנה בה משתתפים פחות מחמישים מפגינים אין צורך באישור מסרה המשטרה: כי על פי פסיקת בג"צ הפגנה מול ביתו של אישיות ציבורית תוך שימוש במגאפון אסורה. באגודה לזכיויות האזרח לא מיהרו הערב להתייחס לטענה בביטול, אך מבטיחים לייצג את נווה בבית המשפט.
אפשר לתהות עד כמה חכם "הצעד הממסדי", בקבוצת "רכבת תקלה" כבר הכריזו על אירוע ועשרים אנשים כבר הודיעו כי ייתיצבו לתמוך בנווה. בנחישות ועם ראש בקיר, הצליח מאבקו הלא אלים של נווה לחדור לשיח הציבורי המקומי ואפילו הארצי, הפיכתו למרטיר רק תעצים את הצלחתו. אבל מי יודע, אולי נגד מאבקים שלא משתמשים בכח צריך להשתמש בהרבה כח, הרי עד עכשיו זה עבד תמיד...

למתעניינים, עוד כתבות וידאו על הרכבת הקלה ועידו נווה בתוך הפלייליסט תחבורה ציבורית בערוץ היוטיוב שלי.


כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים ב'


המשך לפוסט הקודם

לפני חצי שנה התנכלו אנשי תג מחיר לנכדתו של ליבוביץ', חגית עופרן, ראש צוות מעקב התנחלויות של שלום עכשיו פעמיים. כשערכנו אז ביקור במקום מצאנו אנשים חרדים. פעילת שמאל שצמיגי מכוניתה נוקבו סירבה להיחשף, השכנה של עופרן פחדה גם היא שהטרור יחצה את דלת ביתה, וגם פגשנו את איש הסאטירה הימני אלחנן אבן חן, אולי כמוני הוא חייך לנוכח חדשות רעות, ובכל זאת החיוך שלו היה מפחיד יותר.



מאז פעילויות תג המחיר צברו תאוצה עוד ועוד. שלא כמו האס אה, המיליציות מהשטחים הזוכות משום מה לכינוי הרומנטי "נוער הגבעות", אינן מאורגנות והן אף אנרכיסטיות במהותן, אך הגזענות וחוסר המעצורים של חבריהן לא נופלות מאלו של המיליציה הנאצית. בסוף השבוע האחרון היו אלה חברי נווה שלום ש"זכו" לסבול מהתנכלותם. בתגובה הגיעה למקום משלחת של אנשי דת שביקשו להזכיר כי היהדות היא דת אחרת לגמרי.



אבל התחושה היא כי מדובר במאבק כמעט בלתי אפשרי, הם מצוטטים פסוקים, אבל האספסוף כבר מוסת, מי יקשיב להם, הם הרי "סמולנים". רק לפני חודשים ספורים תקפו מאות אוהדי בית"ר פועלים ערבים בקניון.



כשלבסוף ביקשה המשטרה את צילומי מצלמות האבטחה של הקניון התברר כי הפועלים שביקשו להגן על עצמם רדפו אחרי האוהדים עם מקלות, והמשטרה חיפשה את התוקפים הערבים. אז נכון, לא בכדי הדברים קורים בירושלים, ולראייה תקשיבו מה אומר ראש עיריית ירושלים לפועלים שהותקפו על ידי ההמון אחרי  בשנייה ה 2:25



כן, שמעתם נכון, ראש עיריית ירושלים מסביר לקורבנות כי מי שסבל מהתקיפה באמת הם האוהדים, כי משקיעים לא יגיעו לקבוצה. בקיצור, ירושלים לא אשמה אבל היא נפלה לפני תל אביב, יום אחרי שייכלאו את כל ה"סמולנים" בגן החיות התנכ"י, יגיע הזמן לטפל גם בספארי בתל אביב.



כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים א'

"אנא התבונן בעדר העובר לפניך במרעהו : אין הוא יודע בין תמולו ליומו, מקפץ הוא אנה ואנה, לוחך, נח, מעכל וחוזר לקפץ, וכך מבוקר עד ערב ומדי יום ביומו, אסור בעבותות קצרים להנאה או העדר הנאה, דהיינו אסור ביתד הרגע החולף, ומשום כך לעולם איננו לא מדוכדך ולא מואס. וקשה לו, לאדם,  לראות את העדר בכך, כי הוא מתיהר באנושיותו על פני הבהמה ומאידך מביט לעברו מתוך קנאה באושרו - שהרי זה הדבר היחיד שהוא רוצה בו, לחיות כבהמה הזו, ללא מיאוס וללא סבל, אך רצונו הוא לשווא, כי הוא רוצה בכך לא כאשר תרצה הבהמה". כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה, פרידריך ניטשה.
את הטקסט הזה קראתי באחת השמירות הראשונות שלי ברחלים. אז היאחזות מודממת, היום התנחלות פורייה. זו גם הייתה אחת התקופות הכיפיות שהיו לי בצבא, בה שירתתי כמעט עם כל בני הגרעין שלי, חי"רניקים וכ"ף ל"מדים (ג'ובניקים בנח"לאית או ר"ת צה"ליים לכושר לקוי). את עליית המשמר הראשונה לא אשכח, אז אמר לנו חיים מ"פ ההאחזות, שלמרות היותו צבר דיבר במבטא תימני כבד, כי מהשמירה מותר לרדת רק כשחייבים ללכת לשירותים או לשתות קפה. וכשזו נקודת הפתיחה במו"מ בין קצין לחיילים, אתם יכולים רק לדמיין איך נראו חיינו בארבעת החודשים הקרובים. בכל מקרה, אם כבר היינו בעמדה, ספרים וקלפים היו עניין בסיסי.
מדי שישי היו מגיעים מתנחלים להיאחזות "לעשות שבת", בדרך היו עוצרים בש"ג ומביאים כל טוב, ארגז שתייה קרה, ביסלי במבה שוקולד, בקיצור, אפילו אנחנו "השמאלנים" רקמנו עמם יחסי חברות וחיכינו לבואם, מה שמוכיח שלכולם יש מחיר, וכשמדובר בחיילים צעירים המחיר די נמוך.
בארבעה בנובמבר 95 שיחקנו וויסט. חיים צעק על יורם שיחזור לעמדה. יורם התעצבן ואמר שהוא קצת מגזים ושקר שם בחוץ. בסוף החליט לנעול נעליים ולרדת לש"ג. כשלא מצאנו יד נוספת, התחלנו לשחק ריסק, אז נכנס חיים פעם נוספת לחדר ואמר "ירו ברבין", המשכנו לזרוק את הקוביות ואמרנו: "אם תהיה התפתחות מעניינית, תעדכן אותנו..." גדי סיים את ההשתלטות על קמצ'אטקה...
מאוחר יותר הלכנו לחדר הטלוויזיה, גדי כבר דמע, יורם בעמדה חלף על פני חדר הטלוויזיה והתקשה לעכל את החדשות, ואני כמו תמיד כשאני מקבל חדשות רעות הייתי במצב רוח מרומם ומצאתי מה מצחיק בסיטואציה החדשה, אי שם בשומרון, לא רחוק מכפר תפוח, התמונה לא הייתה כל כך ברורה, גם כי הקליטה לא הייתה משהו, אבל ברחלים, רחוק מישראל לא היה ברור גודל האירוע.
שבועות אחר כך התקשורת התמלאה בתחקירים על יגאל עמיר וחבריו, אז גם התפרסמו תמונות שלו מסמינר שערך עם חבריו ברחלים, מי יודע, אולי עצר והוריד לנו ארגז עם קולה קרה, ביסלי במבה ושוקולד.
בכל מקרה, לאחר הרצח היה עוצר יציאות, לא כל כך זכור לי למה, כל שאני זוכר הוא שאחרי שבועיים יצאתי הביתה, בשביל הכניסה לבניין ראיתי את יצחק השכן ושאלתי לשלומו. יצחק ענה לי בכעס, "מה שלומי? מה שלומי? נו באמת, איפה היית? מה שלומי? רצחו לי את ראש הממשלה, מה שלומי?". ואני, שהייתי אי שם בשומרון, ולא הייתי שותף לחוויה הישראלית באותם שבועות מעצבי תודעה השתוממתי, אמרתי שלום ועליתי לביתי.

***

הפעם אני מרשה לעצמי לא להיות ציני, להיות רגשני ולא רגיש, צדקני ולא מתוחכם. הפעם אני מרשה לעצמי לתת ללהט הרגשני-ערכי לו אני בז פעמים רבות מתוך מודעות יתר ואסתטיקה כוזבת, לפרוץ החוצה. הפוסט הזה הוא צעקה. מי שמכיר אותי יודע שאני לא צועק הרבה, אבל הפעם הגועל גודש את הגרון.
במשך שנים אני מאשים את ירושלים. עיר חשוכה, אלימה, פרימיטיבית דתית בגודש הזה, אי שם מאחורי התודעה יושבת לה הידיעה המנחמת שלא רחוק נמצאת תל אביב, אמנם מנוכרת, מנכרת, אבל מתקיים בה חופש מוחלט. ישראל המערבית, הליברלית, בה אינני חריג ואינני מיעוט. בה השמאלנים מרגישים שהם אינם מין בהכחדה, אבל פשוט לא מבינים שהם בספארי.
לא. ירושלים לא אשמה. זו המדינה. זו החברה. במשך שנים התכרבלתי לי באסקפיזם מוחלט. הסתכלתי על התהליכים אפילו ללא עניין רב. חייתי את החיים, בניתי משפחה והעדפתי שלא להריח. אבל באותן השנים, בהן מדי שלוש שנים פלוס מינוס (תלוי בקדנציה) ציקצקתי בלשוני על תוצאת הבחירות, גנבו לי את המדינה.
אחרי שנים רבות של אסקפיזם, של בריחה מהמציאות הפוליטית המדכאת, בשבועות האחרונים אני מרגיש שכל ההגנות קורסות. שהבחילה עולה ואני לא יכול להכיל יותר את הגועל מהמציאות הישראלית.

"שאול ישאל האדם את הבהמה: למה לא תדברי עמי על אושרך ורק תנעצי בי עינייך? ואף היא הבהמה רוצה היא להשיב אמריה לו: זה משום כך שאני שוכחת מיד את מה שהיה ברצוני לומר - ותיכף ומיד היא גם שוכחת תשובה זו ונאלמת: ועל זאת שוב יתמה וישתומם האדם. 
אך גם על עצמו יתמה, הלמאי אין הוא מסוגל ללמוד את השכחה והוא תלוי בלי הרף בשרשרת העבר: ויהא רץ רחוק ככל שיוכל, ויהא רץ מהר ככל שיוכל, השרשרת רצה עמו. דבר פלא הוא: זה הרגע החולף, כהרף הוא בא וכחטף עובר, היה כאין ואל האין הלך, חוזר ובא כרוח רפאים ומדריך את מנוחתו של הרגע שלאחריו. בלי הרף נתלש דף ממגילת הזמן, נושר ונישא ביעף - ולפתע פתאום חוזר ביעף, היישר לחיקו של האדם. ואז יאמר האדם "אני נזכר" ויקנא בבהמה אשר מיניה וביה היא שוכחת ורואה כל רגע וכיצד הוא גווע באמת, שוקע וכבה לעולמים. בחשכת ערפל וליל". כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה, פרידריך ניטשה.

למרות התשוקה להיות כבהמה ,אין לכך תוחלת, מתישהו "חוזר ביעף הדף ממגילת הזמן. בשבועות האחרונים הבהמות נותנות את הטון, לא אלו הניטשיאניות, אלא אלו הפאשיסטיות. כשליבוביץ' דיבר על יודונאצים בהקשר של הכיבוש הדברים היו רחוקים, אבל היום יושבים בכנסת אנשים שבעבורם כהנא הוא המצפן, בממשלה יושבים שרים שחושבים ששחורי עור הם נושאי מחלות ובשטחים משוטטות כנופיות ניאו נאציות המטילות את אימתן על כל מי שמתנגד להן, ערבים  או יהודים. אני יודע שאני רוצה לעשות משהו. אני יודע שאני צריך לעשות משהו. אני עדיין לא יודע מה.

***


ואם עוד נשארה לכם סבלנות אתם יכולים לרדת לפוסט הבא ולצפות בתקציר וידאו של האלימות, הגזענות ופעולות תג המחיר שהיו פה בחצי שנה האחרונה.

יום חמישי, 7 ביוני 2012

מאהוד אולמרט ועד עידו נווה

"כבוד ראש העיר ירושלים, ידידי אורי לופוליאנסקי" אמר ראש הממשלה  אהוד אולמרט תוך הדגשת שמו של מי שכיהן כסגנו בעיריית ירושלים, והמשיך בברכות. "שר האוצר, אברהם הירשזון..."  

אולמרט לופוליאנסקי והירשזון
מניחים את פסי הרכבת הקלה 
חמש וחצי שנים חלפו מאז עמדו השלושה יחדיו לבושים ווסטים כתומים כשהניחו את פסיה הראשונים של הרכבת הקלה. מאז חלפו לא מעט רכבים מתחת לגשר קלטראווה, הירשזון שוב לובש כתום,  ומחכה בסבלנות לחבריו אולמרט ולופוליאנסקי שכנגדם הוגשו כתבי אישום, בין השאר על מעורבותם בפרשת הולילנד כראש העירייה ויו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. אבל בכל רע יש גם טוב. אף אחד לא ידע שבאותם רגעים השילוש הלא קדוש הזה טומן את זרעיה של התעוררות צרכנית ואזרחית בבירה.

אבל עוד לפני שנגיע לשם, כמה עובדות מעניינות שמעטים נותנים עליהן את הדעת, חברת פולאר שבנתה את הפרוייקט שזכה לתואר פרשת השחיתות הגדולה בישראל, החזיקה עד לפני שנתיים כ 17.5% ממניות סיטיפס, זכיינית הרכבת הקלה, שזכתה במכרז בערך באותה התקופה בה אושר הפרוייקט. עוד עובדה שלא רבים מזכירים, היא כי מי שחתם על החוזה השערורייתי עם הזכיינית, הצופה כ 133,000 נסיעות מדי יום, כשכיהן כשר אוצר באותן השנים ,הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. במסגרת החוזה התחייבה המדינה כי אם לא תגיע הרכבת ליעד, תשלים המדינה את הסכום. במסגרת מצעד הנחקרים בפרשת הולילנד שאלו חוקרי יאח"ה גם על הפרוייקט התחבורתי השנוי במחלוקת.

כל זה היסטוריה. אחרי יותר מעשור וכמעט ארבעה מיליארד שקלים שהשקיעה בו המדינה נכנס פרוייקט הרכבת הקלה להפעלה מלאה, אבל כגודל התקווה גודל האכזבה. למרות שרבים התריעו מראש, הרפורמה שתוכננה במשך שנים התגלתה כמכבידה על הנוסעים, החוזים שנחתמו עם הזכיינית כבלו את ידי משרד התחבורה ועיריית ירושלים. ובתוך כך הועבר התפעול של הגורם המרכזי ביותר במערך התחבורה הציבורית העירוני לידי מפעיל פרטי המבקש להרוויח. ומי שנשאר לסבול היו תושבי העיר, ליתר דיוק התושבים החלשים שנזקקים לתחבורה ציבורית.

בתוך כל החושך הזה צצה גם נקודת אור. למרות שלא מעט ארגונים ופונקציונרים ניסו להילחם בטחנות הרוח העירוניות והממשלתיות. ארגון משתמשי התחבורה הציבורית, חברי מועצה, מנהלים קהילתיים ועמותות שונות, בחרו כל הגורמים הרשמיים, עיריית ירושלים והעומד בראשה, אנשי תכנית אב לתחבורה וכמובן משרד התחבורה להתעלם והציבור המורגל בהסתגלות שתק וסבל. השינוי ביחס המוסדות למחדל הגיע בזכותו של אדם אחד.
עידו נווה הוא לא מנהיג מלידה, אין לו קסם מיוחד, גם לא כריזמה, ובכל זאת הוא לבדו הצליח להעיר את הציבור הירושלמי למוד האכזבות. בעידן האינטרנט וההתקוממות החברתית ידע נווה לנצל את כל מגרעותיו כדי להפוך לדוד, הצרכן האנדרדוג הנלחם בגוליית הקפיטליסט. 
הוא התעמת עם שוטרים ופקחים, למד את החוק ובעיקר לימד את הציבור בעיר הכי אלימה להיאבק מאבק לא אלים, ולא לחשוש לדרוש את זכויותיו. 


הוא עלה על הפאק של המטריקס






וגם את המשטרה לימד את החוק


קבוצת הפייסבוק שהקים מונה כ 1600 חברים, בערוץ היוטיוב שלו, אליו התחיל להעלות סרטונים הקשורים להתנהלות הרכבת הקלה צפו עשרות אלפי ירושלמים. חלק מהסרטונים זכו לאלפי צפיות תוך יום.
אבל אולי ההשוואה של נווה לדוד לא נכונה, ושמשון מתאים יותר. המאבק של נווה מקפיד לא להסתפר. כוחו מגיע משיערו הפזור. הוא שומר על תחושת המחתרתיות והלואו באדג'ט של המאבק ואינו משקיע באסתטיקה כדי לקדם את המסרים, ומעצים את הפער בין האזרחים למדי הפקחים.
הוא מקפיד לצלם את הסרטונים שלו בטלפון סלולרי ולהשתמש בכתוביות הבסיסיות של יוטיוב המעבירות את המסר בצורה הכי פחות מהוקצעת. מדי הפגנה הוא מניף את אותם שלטים העשויים קרטון אותו לקח מהסופר, לובש את אותה תחפושת, חולצת אסיר צבועה בכתום, ושלטי בד עשויים סדינים לבנים ועליהם כיתוב בגואש.


בדרך זו הצליח לבקע את החזית האחידה שהציגו סיטיפס, עיריית ירושלים ומשרד התחבורה. ראשון להישבר היה ראש העירייה 




סיטיפס הוציאו את נשק יום הדין שלהם, התזמורת הפילהרמונית ירושלים וסוכריות לנוסעים ביום ירושלים




ואחרי שהצליח להעלות את הנושא בוועדות הכנסת, הביא את חברי הכנסת לשטח, ואפילו ניסיון לשינויי חקיקה כדי לפתור את סוגיית הפקחים, העלה את הרף  והציג את הדרישה להחזיר את הגלגל אחורה ולבטל את ההעדפה שניתנה לרכבת. 


הוא לא מסתכל ימינה או שמאלה. לא אכפת לו מהחוזים שנחתמו או הכסף שכבר הוציאה המדינה, הוא מסמן את הדרך ומחכה שהמציאות תתאים עצמה אליו. חייבים להצדיע לנווה שהפך למנהיג הבלתי מעורער של הצרכנים המאוכזבים של הרכבת ואי אפשר לקחת ממנו את העובדה שרק מעשיו הצליחו להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי ברמה הארצית.


אולי אני תמים, ואולי הוא, אבל להבנתי המטרה האמיתית של המהפכן הצעיר היא לעורר את הציבור מתרדמתו וללמד אותו להרים את הראש. אולי אולמרט ולופוליאנסקי שתלו את הזרעים, אבל מבחינתי הוא הבשורה האמיתית של הקיץ האחרון, מנהיג מקומי שמנקה את הלכלכוך שמשאירים אחריהם מי שהתיימרו להיות מנהיגים.

יום שלישי, 5 ביוני 2012

חרדת זרים/ילד של אמא

חבוק

אני בטוח שכולם חוו את זה, הפליאה לנוכח דמעה זולגת, או בכי כבוש של אב, לנוכח סצנה סנטימנטלית בסרט הוליוודי. לא משנה כמה פעמים חזרה על עצמה החוויה היא הצליחה לעורר את השתאותי כל פעם מחדש. עשרות שנים אחר כך אני מוצא עצמי בסיטואציה מוזרה מול בנותיי, כשאני מסתיר דמעה, או כובש התרגשות עמוק בגרון עת אני מקריא להן סיפור לפני השינה.

לפעמים כהורה אתה נדהם כיצד הוריך לא הבינו דברים בסיסיים. לפרקים אתה מלא כעס על כך ולפעמים רחמים. השבוע הביאה, כמדי שבוע, בתי הגדולה ספר מהגן, הפעם היה זה ספרה של צרויה שלו "ילד של אמא". עמדתי במטבח והכנתי ארוחת ערב כששמעתי את אשתי מקריאה את הסיפור.

תקציר הסיפור הוא שאמו של גור אומרת לו תמיד כמה הוא הכי. הכי יפה, הכי חכם, הכי גבוה. אבל כשגור מגיע לגן הוא נוכח כי נועה גבוהה יותר, מיכאל יפה יותר, והוא גם סובל מנחת זרועו של איתמר - הילד החזק ביותר. גור נואש מאמו שאינה רואה את התמונה נכוחה, עד שלבסוף הוא רואה ילד מכוער עם נזלת באף שאמו אומרת לו שהוא הכי יפה בעולם. אז מסבירה לו אמו שבעבור כל אמא ילדה הוא "הכי בעולם".

"כל מי שרואה את גור אומר מיד - 
זה ילד של אמא!
גור שומע ומתפלא איך הם יודעים?
היא לא יודעת שגור מפחד שהיא תראה ציורים של ילדים אחרים על הקיר ותגלה שהם מציירים יפה ממנו, מפחד שהיא תראה את נועה ותגלה שהיא יותר גבוהה ממנו. הוא מפחד שאם אמא שלו תגלה שהוא לא הכי יפה והכי חכם היא כבר לא תאהב אותו הכי בעולם. 



מצאתי עצמי עם גרון חנוק, כל כך נכון וכל כך פשוט. התמלאתי שמחה בעבור גור שבסוף יודע שאוהבים אותו, שגם אם מיכאל מצייר יפה יותר, ונועה גבוהה יותר ואיתמר חזק יותר, הוא עדיין הכי אהוב בעולם. וכל כך שמחתי שהוא לא מפחד יותר ויודע לענות למיכאל שברוע אופייני של ילד בז לציורו.

אני לא ידעתי. גם לי אמרו חזור ואמור שאני הכי. הכי חכם, הכי יפה, אבל ההכי הזה לא היה יחסי, בשבילה, אלא אבסולוטי. כי מה שהיא אמרה היה הכל. וזה מה שהחזיק אותי/אותה ביחד. כי הייתי ההמשך שלה, ההמשך שהעיד עליה יותר מעליי. וזה מה שהשאיר אותה לא בודדה בעולם. בדיוק כמו שאביה ראה בה כשלו, ולא אותה.
וכשאין הפרדה, ואין זהות, העולם מאיים הרבה יותר. הזולת הוא הגיהנום אמר סארטר, אבל את הבחילה הקיומית האמיתית מקבלים כשמבינים את החופש האינסופי את הבדידות והאחריות שכרוכים בכך.

ואז נזכרתי בספר ילדים נוסף, "חבוק" של דוד גרוסמן, בו מתואר ילד המגלה כי הוא יצור חד פעמי:


"אני לא רוצה להיות רק אחד כמוני בכל העולם!" אמר בן.
"למה לא? זה נפלא שאתה כל כך יחיד ומיוחד!" אמרה אמא
 "אבל אני לבד ככה!". אמר בן.




לא מעט מנגנוני הגנה מנסים לתת פתרון לחרדה הזו. במשך שנים הייתי כלוא במנגנוני רציונליזציה (טיעונים רציונליים שמסתירים מוטיבציה אי רציונלית)  ואינטלקטואליזציה (הרחקה של החרדה דרך דיבור אינטלקטואלי - קצת כמו עכשיו) של החרדה הזו. יכולתי להסביר ולדבר על מקורות הקשר, על ההיסטוריה שלו ומהיכן הדברים באים, לפעמים הרבה יותר טוב ומדוייק מהיום, אבל לא העזתי לגעת בדברים.
גם אמי לא יכלה. אבל בפשטות של ספר ילדים הצליחה אמו של בן שאינה כלואה באותן חרדות לתמצת את הסוד:


"מכל אחד יש רק אחד," אמרה אמא.
"אז כולם לבדם?"
"כולם קצת לבדם, אבל הם גם ביחד. הם גם לבדם וגם ביחדם."
"איך אפשר גם וגם?"
"הנה אתה, אחד ויחיד," אמרה אמא, וגם אני אחת ויחידה,
אבל אם כעת אחבק אותך,
אתה לא תהיה לבד, ואני לא אהיה לבד."
"אז כן, תחבקי אותי," אמר בן, והתרפק על אמא. 


בעבורי החיבוק לא היה מקום של יחד, אלא מקום של בדידות. מקום שבולע את הייחודיות והעצמאות, מקום של נתינה ולא של קבלה. המחיקה העצמית יצרה תחושות של ניכור וזרות מעצמי, עד לכדי הפיכתו ל"אני מטאפיזי", כזה שלא קיים בחלל ובזמן אלא כרעיון מופשט ועמו תהומות של כאב ועצבות. אצל חלק, "הגיהנום של האחר" הופנם, והמלחמה התחוללה פנימה, אחרים מאמינים כי ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, ירי לכל הכיוונים, נגד כל אחר, נגד כל זר.


זר לא יבין זאת

גל הגזענות הנוכחי נולד אצל קורבנות החברה הישראלית. בעוד הזר מבחינתם היה עד עכשיו זה שמחבק ומוחק,  עכשיו הגיע לו זר חדש, זר חלש, זר שזרותו נוכחת פיזית. במשך שנים הם נשכו שפתיים, מנגנוני ההגנה וההדחקה שסיגל לעצמו הציבור החלש והמדוכא איימו להתפורר ועכשיו הם יכולים להתיק את זעמם.
אותו ציבור שמשך עשרות שנים החניק את זהותו, ונדחק גם למעמד הסוציו אקונומי הנמוך משחרר את כעסו. אבל הוא עדיין חלש ולא מעז להציף את הדברים. הוא ממשיך להשתמש במנגנוני הגנה ומתיק את זעמו מהזר המדכא, לזר המדוכא.

לפעמים כאזרח אתה נדהם כיצד נבחרי הציבור לא מבינים דברים בסיסיים. לפרקים אתה מלא כעס על כך ולפעמים רחמים. למשל מיכאל למרות היותו (בן) ארי, די חרד. הוא אמנם ד"ר, אבל עדיין מרגיש שהוא לא הכי. לא הכי חכם, לא הכי יפה, ולמרות כורסתו בכנסת, לא הכי ישראלי. אחרת למה הוא עדיין עושה התקה מהממסד דווקא לזר? למה כמה שחורים מאיימים כל כך על זהותו?
וגם מירי מרגישה לא הכי, לא הכי יפה, לא הכי נקייה, אחרת מדוע חשבה שלוקח יומיים לנקות את הבריכה "מהזוהמה" של הזר.  או אלי, שחושב שכל מי שהוא פרענק, אה, סליחה, שחור, הוא נושא מחלות. אגב, גם יוליה לא מרגישה משהו, אחרת מדוע כדי להרגיש בטוחה היא צריכה לשלוח את "השמאל" למחנות?
 לפעמים אתה מצטער שאמא של  בן, מספרו של גרוסמן לא הייתה אמא שלהם. היא הייתה נותנת להם חיבוק ואומרת שהם קצת יחד, וקצת לבד. אבל אולי הפתרון הוא הרבה יותר פשוט. אולי מישהו יעשה להם מנוי לספרייה, לא משהו רציני, סתם ספריית ילדים, זה יכול לתת לחבר'ה שם קצת פרופורציות.



מצעד הדגלים 2023 - חגיגה ירושלמית

קריאות ה'מוות לערבים', 'שיישרף לכם הכפר', 'נקם אחת משתי עיניי מפלסטין יימח שימם' ו'מוחמד מת', הפכו את מצעד ה...