"אנא התבונן בעדר העובר לפניך במרעהו : אין הוא יודע בין תמולו ליומו, מקפץ הוא אנה ואנה, לוחך, נח, מעכל וחוזר לקפץ, וכך מבוקר עד ערב ומדי יום ביומו, אסור בעבותות קצרים להנאה או העדר הנאה, דהיינו אסור ביתד הרגע החולף, ומשום כך לעולם איננו לא מדוכדך ולא מואס. וקשה לו, לאדם, לראות את העדר בכך, כי הוא מתיהר באנושיותו על פני הבהמה ומאידך מביט לעברו מתוך קנאה באושרו - שהרי זה הדבר היחיד שהוא רוצה בו, לחיות כבהמה הזו, ללא מיאוס וללא סבל, אך רצונו הוא לשווא, כי הוא רוצה בכך לא כאשר תרצה הבהמה". כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה, פרידריך ניטשה.
את הטקסט הזה קראתי באחת השמירות הראשונות שלי ברחלים. אז היאחזות מודממת, היום התנחלות פורייה. זו גם הייתה אחת התקופות הכיפיות שהיו לי בצבא, בה שירתתי כמעט עם כל בני הגרעין שלי, חי"רניקים וכ"ף ל"מדים (ג'ובניקים בנח"לאית או ר"ת צה"ליים לכושר לקוי). את עליית המשמר הראשונה לא אשכח, אז אמר לנו חיים מ"פ ההאחזות, שלמרות היותו צבר דיבר במבטא תימני כבד, כי מהשמירה מותר לרדת רק כשחייבים ללכת לשירותים או לשתות קפה. וכשזו נקודת הפתיחה במו"מ בין קצין לחיילים, אתם יכולים רק לדמיין איך נראו חיינו בארבעת החודשים הקרובים. בכל מקרה, אם כבר היינו בעמדה, ספרים וקלפים היו עניין בסיסי.
מדי שישי היו מגיעים מתנחלים להיאחזות "לעשות שבת", בדרך היו עוצרים בש"ג ומביאים כל טוב, ארגז שתייה קרה, ביסלי במבה שוקולד, בקיצור, אפילו אנחנו "השמאלנים" רקמנו עמם יחסי חברות וחיכינו לבואם, מה שמוכיח שלכולם יש מחיר, וכשמדובר בחיילים צעירים המחיר די נמוך.
בארבעה בנובמבר 95 שיחקנו וויסט. חיים צעק על יורם שיחזור לעמדה. יורם התעצבן ואמר שהוא קצת מגזים ושקר שם בחוץ. בסוף החליט לנעול נעליים ולרדת לש"ג. כשלא מצאנו יד נוספת, התחלנו לשחק ריסק, אז נכנס חיים פעם נוספת לחדר ואמר "ירו ברבין", המשכנו לזרוק את הקוביות ואמרנו: "אם תהיה התפתחות מעניינית, תעדכן אותנו..." גדי סיים את ההשתלטות על קמצ'אטקה...
מאוחר יותר הלכנו לחדר הטלוויזיה, גדי כבר דמע, יורם בעמדה חלף על פני חדר הטלוויזיה והתקשה לעכל את החדשות, ואני כמו תמיד כשאני מקבל חדשות רעות הייתי במצב רוח מרומם ומצאתי מה מצחיק בסיטואציה החדשה, אי שם בשומרון, לא רחוק מכפר תפוח, התמונה לא הייתה כל כך ברורה, גם כי הקליטה לא הייתה משהו, אבל ברחלים, רחוק מישראל לא היה ברור גודל האירוע.
שבועות אחר כך התקשורת התמלאה בתחקירים על יגאל עמיר וחבריו, אז גם התפרסמו תמונות שלו מסמינר שערך עם חבריו ברחלים, מי יודע, אולי עצר והוריד לנו ארגז עם קולה קרה, ביסלי במבה ושוקולד.
בכל מקרה, לאחר הרצח היה עוצר יציאות, לא כל כך זכור לי למה, כל שאני זוכר הוא שאחרי שבועיים יצאתי הביתה, בשביל הכניסה לבניין ראיתי את יצחק השכן ושאלתי לשלומו. יצחק ענה לי בכעס, "מה שלומי? מה שלומי? נו באמת, איפה היית? מה שלומי? רצחו לי את ראש הממשלה, מה שלומי?". ואני, שהייתי אי שם בשומרון, ולא הייתי שותף לחוויה הישראלית באותם שבועות מעצבי תודעה השתוממתי, אמרתי שלום ועליתי לביתי.
***
הפעם אני מרשה לעצמי לא להיות ציני, להיות רגשני ולא רגיש, צדקני ולא מתוחכם. הפעם אני מרשה לעצמי לתת ללהט הרגשני-ערכי לו אני בז פעמים רבות מתוך מודעות יתר ואסתטיקה כוזבת, לפרוץ החוצה. הפוסט הזה הוא צעקה. מי שמכיר אותי יודע שאני לא צועק הרבה, אבל הפעם הגועל גודש את הגרון.
במשך שנים אני מאשים את ירושלים. עיר חשוכה, אלימה, פרימיטיבית דתית בגודש הזה, אי שם מאחורי התודעה יושבת לה הידיעה המנחמת שלא רחוק נמצאת תל אביב, אמנם מנוכרת, מנכרת, אבל מתקיים בה חופש מוחלט. ישראל המערבית, הליברלית, בה אינני חריג ואינני מיעוט. בה השמאלנים מרגישים שהם אינם מין בהכחדה, אבל פשוט לא מבינים שהם בספארי.
לא. ירושלים לא אשמה. זו המדינה. זו החברה. במשך שנים התכרבלתי לי באסקפיזם מוחלט. הסתכלתי על התהליכים אפילו ללא עניין רב. חייתי את החיים, בניתי משפחה והעדפתי שלא להריח. אבל באותן השנים, בהן מדי שלוש שנים פלוס מינוס (תלוי בקדנציה) ציקצקתי בלשוני על תוצאת הבחירות, גנבו לי את המדינה.
אחרי שנים רבות של אסקפיזם, של בריחה מהמציאות הפוליטית המדכאת, בשבועות האחרונים אני מרגיש שכל ההגנות קורסות. שהבחילה עולה ואני לא יכול להכיל יותר את הגועל מהמציאות הישראלית.
"שאול ישאל האדם את הבהמה: למה לא תדברי עמי על אושרך ורק תנעצי בי עינייך? ואף היא הבהמה רוצה היא להשיב אמריה לו: זה משום כך שאני שוכחת מיד את מה שהיה ברצוני לומר - ותיכף ומיד היא גם שוכחת תשובה זו ונאלמת: ועל זאת שוב יתמה וישתומם האדם.
אך גם על עצמו יתמה, הלמאי אין הוא מסוגל ללמוד את השכחה והוא תלוי בלי הרף בשרשרת העבר: ויהא רץ רחוק ככל שיוכל, ויהא רץ מהר ככל שיוכל, השרשרת רצה עמו. דבר פלא הוא: זה הרגע החולף, כהרף הוא בא וכחטף עובר, היה כאין ואל האין הלך, חוזר ובא כרוח רפאים ומדריך את מנוחתו של הרגע שלאחריו. בלי הרף נתלש דף ממגילת הזמן, נושר ונישא ביעף - ולפתע פתאום חוזר ביעף, היישר לחיקו של האדם. ואז יאמר האדם "אני נזכר" ויקנא בבהמה אשר מיניה וביה היא שוכחת ורואה כל רגע וכיצד הוא גווע באמת, שוקע וכבה לעולמים. בחשכת ערפל וליל". כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה, פרידריך ניטשה.
למרות התשוקה להיות כבהמה ,אין לכך תוחלת, מתישהו "חוזר ביעף הדף ממגילת הזמן. בשבועות האחרונים הבהמות נותנות את הטון, לא אלו הניטשיאניות, אלא אלו הפאשיסטיות. כשליבוביץ' דיבר על יודונאצים בהקשר של הכיבוש הדברים היו רחוקים, אבל היום יושבים בכנסת אנשים שבעבורם כהנא הוא המצפן, בממשלה יושבים שרים שחושבים ששחורי עור הם נושאי מחלות ובשטחים משוטטות כנופיות ניאו נאציות המטילות את אימתן על כל מי שמתנגד להן, ערבים או יהודים. אני יודע שאני רוצה לעשות משהו. אני יודע שאני צריך לעשות משהו. אני עדיין לא יודע מה.
***
ואם עוד נשארה לכם סבלנות אתם יכולים לרדת לפוסט הבא ולצפות בתקציר וידאו של האלימות, הגזענות ופעולות תג המחיר שהיו פה בחצי שנה האחרונה.
.jpeg)
