מאהוד אולמרט ועד עידו נווה

"כבוד ראש העיר ירושלים, ידידי אורי לופוליאנסקי" אמר ראש הממשלה  אהוד אולמרט תוך הדגשת שמו של מי שכיהן כסגנו בעיריית ירושלים, והמשיך בברכות. "שר האוצר, אברהם הירשזון..."  

אולמרט לופוליאנסקי והירשזון
מניחים את פסי הרכבת הקלה 

חמש וחצי שנים חלפו מאז עמדו השלושה יחדיו לבושים ווסטים כתומים כשהניחו את פסיה הראשונים של הרכבת הקלה. מאז חלפו לא מעט רכבים מתחת לגשר קלטראווה, הירשזון שוב לובש כתום,  ומחכה בסבלנות לחבריו אולמרט ולופוליאנסקי שכנגדם הוגשו כתבי אישום, בין השאר על מעורבותם בפרשת הולילנד כראש העירייה ויו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה. אבל בכל רע יש גם טוב. אף אחד לא ידע שבאותם רגעים השילוש הלא קדוש הזה טומן את זרעיה של התעוררות צרכנית ואזרחית בבירה.

אבל עוד לפני שנגיע לשם, כמה עובדות מעניינות שמעטים נותנים עליהן את הדעת, חברת פולאר שבנתה את הפרוייקט שזכה לתואר פרשת השחיתות הגדולה בישראל, החזיקה עד לפני שנתיים כ 17.5% ממניות סיטיפס, זכיינית הרכבת הקלה, שזכתה במכרז בערך באותה התקופה בה אושר הפרוייקט. עוד עובדה שלא רבים מזכירים, היא כי מי שחתם על החוזה השערורייתי עם הזכיינית, הצופה כ 133,000 נסיעות מדי יום, כשכיהן כשר אוצר באותן השנים ,הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. במסגרת החוזה התחייבה המדינה כי אם לא תגיע הרכבת ליעד, תשלים המדינה את הסכום. במסגרת מצעד הנחקרים בפרשת הולילנד שאלו חוקרי יאח"ה גם על הפרוייקט התחבורתי השנוי במחלוקת.

כל זה היסטוריה. אחרי יותר מעשור וכמעט ארבעה מיליארד שקלים שהשקיעה בו המדינה נכנס פרוייקט הרכבת הקלה להפעלה מלאה, אבל כגודל התקווה גודל האכזבה. למרות שרבים התריעו מראש, הרפורמה שתוכננה במשך שנים התגלתה כמכבידה על הנוסעים, החוזים שנחתמו עם הזכיינית כבלו את ידי משרד התחבורה ועיריית ירושלים. ובתוך כך הועבר התפעול של הגורם המרכזי ביותר במערך התחבורה הציבורית העירוני לידי מפעיל פרטי המבקש להרוויח. ומי שנשאר לסבול היו תושבי העיר, ליתר דיוק התושבים החלשים שנזקקים לתחבורה ציבורית.

בתוך כל החושך הזה צצה גם נקודת אור. למרות שלא מעט ארגונים ופונקציונרים ניסו להילחם בטחנות הרוח העירוניות והממשלתיות. ארגון משתמשי התחבורה הציבורית, חברי מועצה, מנהלים קהילתיים ועמותות שונות, בחרו כל הגורמים הרשמיים, עיריית ירושלים והעומד בראשה, אנשי תכנית אב לתחבורה וכמובן משרד התחבורה להתעלם והציבור המורגל בהסתגלות שתק וסבל. השינוי ביחס המוסדות למחדל הגיע בזכותו של אדם אחד.

עידו נווה הוא לא מנהיג מלידה, אין לו קסם מיוחד, גם לא כריזמה, ובכל זאת הוא לבדו הצליח להעיר את הציבור הירושלמי למוד האכזבות. בעידן האינטרנט וההתקוממות החברתית ידע נווה לנצל את כל מגרעותיו כדי להפוך לדוד, הצרכן האנדרדוג הנלחם בגוליית הקפיטליסט. 

הוא התעמת עם שוטרים ופקחים, למד את החוק ובעיקר לימד את הציבור בעיר הכי אלימה להיאבק מאבק לא אלים, ולא לחשוש לדרוש את זכויותיו. 


הוא עלה על הפאק של המטריקס

וגם את המשטרה לימד את החוק

קבוצת הפייסבוק שהקים מונה כ 1600 חברים, בערוץ היוטיוב שלו, אליו התחיל להעלות סרטונים הקשורים להתנהלות הרכבת הקלה צפו עשרות אלפי ירושלמים. חלק מהסרטונים זכו לאלפי צפיות תוך יום.

אבל אולי ההשוואה של נווה לדוד לא נכונה, ושמשון מתאים יותר. המאבק של נווה מקפיד לא להסתפר. כוחו מגיע משיערו הפזור. הוא שומר על תחושת המחתרתיות והלואו באדג'ט של המאבק ואינו משקיע באסתטיקה כדי לקדם את המסרים, ומעצים את הפער בין האזרחים למדי הפקחים.
הוא מקפיד לצלם את הסרטונים שלו בטלפון סלולרי ולהשתמש בכתוביות הבסיסיות של יוטיוב המעבירות את המסר בצורה הכי פחות מהוקצעת. מדי הפגנה הוא מניף את אותם שלטים העשויים קרטון אותו לקח מהסופר, לובש את אותה תחפושת, חולצת אסיר צבועה בכתום, ושלטי בד עשויים סדינים לבנים ועליהם כיתוב בגואש.

בדרך זו הצליח לבקע את החזית האחידה שהציגו סיטיפס, עיריית ירושלים ומשרד התחבורה. ראשון להישבר היה ראש העירייה 




סיטיפס הוציאו את נשק יום הדין שלהם, התזמורת הפילהרמונית ירושלים וסוכריות לנוסעים ביום ירושלים

ואחרי שהצליח להעלות את הנושא בוועדות הכנסת, הביא את חברי הכנסת לשטח, ואפילו ניסיון לשינויי חקיקה כדי לפתור את סוגיית הפקחים, העלה את הרף  והציג את הדרישה להחזיר את הגלגל אחורה ולבטל את ההעדפה שניתנה לרכבת. 

הוא לא מסתכל ימינה או שמאלה. לא אכפת לו מהחוזים שנחתמו או הכסף שכבר הוציאה המדינה, הוא מסמן את הדרך ומחכה שהמציאות תתאים עצמה אליו. חייבים להצדיע לנווה שהפך למנהיג הבלתי מעורער של הצרכנים המאוכזבים של הרכבת ואי אפשר לקחת ממנו את העובדה שרק מעשיו הצליחו להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי ברמה הארצית.


אולי אני תמים, ואולי הוא, אבל להבנתי המטרה האמיתית של המהפכן הצעיר היא לעורר את הציבור מתרדמתו וללמד אותו להרים את הראש. אולי אולמרט ולופוליאנסקי שתלו את הזרעים, אבל מבחינתי הוא הבשורה האמיתית של הקיץ האחרון, מנהיג מקומי שמנקה את הלכלכוך שמשאירים אחריהם מי שהתיימרו להיות מנהיגים.