איך הפכנו לאומה חרדה

השיחות איתם תמיד היו נגמרות בצומת שטראוס בהלוך ובמורד רחוב הבוכרים בחזור. זה היה ריטואל שחוזר על עצמו.

מדי שישי הייתי יורד העירה, לשבת עם חברים בפאב ולשתות אלכוהול. הסיבוב היה מתחיל בטאברן שם היה דיל של שתה ככל יכולתך במשך שעתיים, ומשם היינו עוברים ל"מזרקה", ולפעמים ההיפך. אבל הדרך העירה תמיד עברה בשכונה החרדית גאולה.

משועממים כתמיד, היו מתחילים החרדים, מבוגרים או צעירים, לנהל שיחה עם החילוני התורן שחוצה את שכונתם בשעות הלילה. ואני, שחיפשתי עניין בהליכה שארכה כעשרים דקות, תמיד נעניתי בשמחה לחברה.

באופן די קבוע נסבו השיחות על דת. ניסיון להחזיר את הבן הסורר לחיק היהדות. אולי מתוך נוסטלגיה, אבל ייתכן גם שקראתי נכון את האחר, הצטיירו בעיני ניסיונותיהם כאמיתיים. קשה לומר שמי מהם שכנע אותי, ומאז ומתמיד טיעונים רציונאליים על קיומו של האל סופם שיופרכו. ובכל זאת רמת השיח, או לפחות רמת המתדיינים הייתה סבירה, וגם הסוגיות הפוליטיות עוד לא היו שחוקות.

חלפו עשרים שנה' ואת מקומו של הנער החילוני שיורד לשתות בעיר תפסו החרדים, אולי ילדיהם של אותם מלווים מיתולוגיים. משועממים כתמיד הם יורדים חבורות חבורות אל מה שפעם היה מרכזה החילוני של העיר, ילדים בני 13 ו-14 יושבים באותן הככרות אותן אכלסנו אני וחבריי. עם נצחון החרדים בירושלים, ושבירת הגטו החרדי, נשברו גם לא מעט ערכים של החברה מהם באו.

כיכר החתולות יומיים אחרי הלינץ' 

הציונות הסוציאליסטית השתמשה בסוציאליזם כמשרתה. הוא לא עמד כערך בפני עצמו, אלא היה אינסטרומנטלי בדרכה של הציונות להגשמתה. כשהמטרה הושגה והמדינה התבססה, הלך ונחלש המימד הערכי, הקיבוצים הפריטו עצמם לדעת, מפא"י הלכה והתפוררה, היורשת, מפלגת העבודה, מלבד אולי קדנציה אחת שנגמרה בירייה, איבדה את הדרך. הימין הישראלי שלא מרד בדת כפי שעשה השמאל, הפך לבן ברית טבעי.

החרדיות היא תגובה לאותה ציונות חילונית שאיימה על היהדות האורתודוקסית שהייתה חרדה לגורלה. אותה ציונות איבדה כאמור את המימד הערכי וגם המהפכני שלה, ופתאום יכלה הדת להיות גם קצת פחות חרדה. אבל אז נכנסה גם החרדיות לאותו ואקום ערכי.

במאבק על ירושלים ידם של החרדים אולי עליונה, אבל ילדיה שמסתובבים ברחובות העיר כבר אינם חרדים. הם אינם מתביישים בכיפה השחורה, ואינם מרגישים זרים, פשוט מכיוון שזו המציאות. אבל ללא מטען ערכי, ואפילו ידע בסיסי בהיסטוריה של העם והארץ הם הופכים לבורי עמים וארצות הניתנים למניפולציות הכי זולות, ולתפיסה שטחית ורדודה, והם מהווים היום חלק מרכזי מהחברה הישראלית.

ככר ציון, זמן קצר אחרי הלינץ'. צילום: אברהם ברגמן, חדשות 24

ניסיתי לדבר איתם, להבין את הלוגיקה של העימותים עם הצעירים הערבים בכיכר החתולות, אחרי הלינץ' ביום חמישי האחרון, שהיה רק אחד מני אירועים רבים בשנה האחרונה, אבל לא הצלחתי לשמוע משפט יותר מתוחכם מ"יעקב ועשו שונאים אחד את השני, כך כתוב בתורה - ככה זה", וגם "אני פשוט שונא אותם, ואני שמח שימותו כמה שיותר ערבים".
בצידה השני של הככר ישבה באותה שעה קבוצה של נערים ערבים. הם סיימו את צום הרמדאן, וירדו העירה לבלות עם חבריהם. קשה לומר שהם חשו פחד, די מהר הבנתי למה - הם פשוט לא ידעו מה אירע רק לפני יומיים. גם כששמעו סירבו להתרגש. בדיוק כמו צדה השני של הכיכר גם כאן הייתה רמת התשובות שואפת לאפס. בחברה המאצ'ואיסטית ממנה הם באים להודות בפחד זה לא מידה טובה.  "אנחנו גברים הם אמרו, מי ייתעסק איתנו?".

מיואש מרמת השיחות והטיעונים עליתי על האופניים והתחלתי לרכב הביתה. בדרך עצר אותי חרדי מבוגר, הוא ראה אותי מנסה לדובב את הנערים הערבים ואמר: "זה לא טוב מה שעשית שם. זו הסתה. אסור לנו להראות להם שום חרטה".

רציתי לחוש כמו פעם, בשיחות של יום שישי בלילה בגאולה. ירדתי מהאופניים והתחלתי לשוחח עמו. ביקשתי להבין איך ייתכן שמחברה דתית יוצאים טיעונים כמו אלו ששמעתי, ויותר מכך, איך הוא מסביר שקורה לינץ' כזה, ואיך ייתכן שרק לפני חודש, יהודים (דתיים ככל הנראה) ניסו לשרוף זוג אריתראים בלילה. התשובה שקיבלתי הייתה של חרד - חרד מכל בדיקה עצמית: "אסור לנו להתעסק בזה" הוא אמר והסיר את המגבעת, "אנחנו צריכים להיות חזקים".

מיואש עליתי על האופניים. בהתחלה חשבתי בציניות שהציונות השיגה את מבוקשה, להיות עם ככל העמים ולהתערבב במרחב. והנה, גזענות ולאומנות תופסות מקום של כבוד באידאולוגיה השלטת, וגם שני צידי המתרס בככר החתולות אינם שונים כל כך זה מזה. אבל אז הבנתי שהמצב גרוע בהרבה.
אם בעבר החרדים התבדלו מהחברה החילונית ונסגרו בגטאות, היום יותר ויותר חרדים מגדירים עצמם חרדים לאומיים. אבל הם לאומיים ללא תשתית ערכית וליברלית של התנועה הלאומית היהודית, נושאים את תסמיני החרדה הם אינם לאומיים אלא לאומנים. וכך הפכנו עוד קצת לאומה חרדה.