אם מופז לא היה עושה את אחד המהלכים התמוהים ביותר בפוליטיקה הישראלית, שלא לומר הזויים, עכשיו היינו כבר אחרי מדגמי הבחירות. הפרשנים היו יושבים באולפן, שורפים זמן אוויר, האיום האיראני לא היה מרחף מעל ראשינו ולא מעט צוותים היו מתרוצצים במטות המפלגות, מנסים ללקט דוברים שיסכימו לדבר בשעות הגורליות בהן העתיד איננו לגמרי בהיר. אבל בבחירה רגעית אחת הפך היום הדרמטי, לעוד יום על לוח השנה האזרחי.
היום יום הולדתי ה-37. שלוש שנים בלבד לפני ארבעים המאיים. עד היום ימי ההולדת לא היו מאד סמליים עבורי, אף פעם לא הבנתי את החשיבות שייחסו לגיל. אבל ככל שחולפות השנים והפוטנציאל שלא מומש כבר בתיכון ממשיך שלא להתממש, גם בעבורי הופך הגיל לעניין מוחשי.
לא יודע איך דמיינתי את עצמי בגיל 37 לפני נגיד 15 שנה, בטוח לא חשבתי שאדשדש במימיה העכורים של התקשורת המקומית, אבל גם לא דמיינתי את עצמי כאב לשלושה.
בשנים האחרונות לא רק שלא התקדמתי מבחינה מקצועית, אולי אפילו הלכתי אחורה, הנחמה היחידה בעבורי במגרש זה היא כי עליתי בעקביות בקומות, פעם המערכת שלי שכנה בקומה 4, בהמשך בקומה 5 והיום אני לוחץ במעלית על הכפתור הנושא את הספרה 6. עם פתיחת דלתות המעלית אני מתגלגל עם האופניים, פותח את דלת המערכת ומצלצל בפעמון כאומר הגעתי (מי אמר שאני לא יודע לעשות כניסה?).
ואם כבר במעליות וכניסות עסקינן, בחיי לא אשכח את הסיטואציה הבאה, הייתי בן 5 אולי, כשאבי ואני עלינו במעלית במלון בחיפה, כשביקרנו בכנס בו השתתף אבי. המעלית נפתחה וזוג צעיר (שאז נראה לי מבוגר) נכנס פנימה. הבחורה הסתכלה בי בחיוך מוקסם, ואני נצמדתי לרגלו של אבי (כדרך שעושות בנותיי כשהן נבוכות), ואמרה "איזה יופי, נכד מטייל עם סבו". בזמן בו התכווצתי כולי מבפנים, עזבתי את ברכו של אבי ואמרתי בגאווה "הוא לא סבא שלי, הוא אבא שלי" כשכולי נושא את עלבונו. מאז אני יודע תמיד לדקלם את הפרט הביוגרפי המתמיה - אבי היה בן 52 כשנולדתי!
בדרכי לאסוף את בני הקטן מהגן, כששתי בנותיי במכונית מצאתי עצמי חושב עליו, על אבי, בחום, בערגה. מעולם לא ציפיתי לטלפון ממנו שיתקשר לברך אותי למזל טוב. סביר להניח שתמיד היה עושה כן (אחרי שאמי הזכירה לו), אבל אפילו האקט הסמלי לא נצרב במוחי. והוא באמת לא היה חשוב, כי בשוכחי אותו אני רק מציין את נפקדותו התמידית. הוא תמיד היה נוכח ואיננו.
בהמשך היום ישבתי בשיעור הבלט הראשון של בתי האמצעית, כשבני הקטן יושב על ברכיי (יותר נכון מנסה לברוח מברכיי להשתולל על הפרקט), ונזכרתי בחוג הג'ודו ממנו הייתי מבריז דרך קבע (אחרי שהמורה בהומור שבאותם זמנים לא הוליד כותרות בעיתונים, הוריד את מכנסיי והשאיר אותי בתחתונים מול כל הילדים). אמנם הייתי בן 7 או 8 ולא בן 4 כמו בתי, אבל החוויה נצרבה כהשפלה אותה ביקשתי שלא לחוות יותר בחיי.
אף פעם לא הבנתי איך לא ידעוהוריי שהפסקתי ללכת לחוג, אבל בשנים האחרונות גיליתי כי ידעו גם ידעו, וגם על המקרה. אבי, מספרת אמי, הזדעזע בשבילי. אבל לא טרח לתבוע את עלבוני ולהעמיד את המורה במקומו, חשבתי לעצמי וחיבקתי את בני.
רק לפני שבע שנים זו הייתה אחת החששות הגדולה שלי - האבהות. איזה מין אב אהיה, ואיך אתסבך את ילדיי. אבי סיפק לי המון גאווה, הקריירה שלו אמנם כבר הייתה אחרי שיאה, ובכל זאת גם בילדותי המאוחרת היה דמות מוכרת ובכירה בעולם התקשורת הישראלי (וגם היום מפעם לפעם אני גאה לזרוק את שמו לעיתונאים מתקופתו), אבל בעוד שמעולם לא הצלחתי לשחזר את הצלחתו, נוכחותו הנפקדת לא השאירה מודל לאבהות, והייתי צריך להמציאה מחדש.
ואולי שם טמון היה כוחו. המקום היחיד בו באמת נכח היה "המקצועי". בעוד שאני פותח שיחה ב"היי, זה אורי... (פאוזה) ארליך..." כמי שבטוח שאף אחד אינו מכיר אותו גם אם מדובר בגורם שברור שהמספר שלי מופיע על הצג שלו, אפילו בשנותיו המאוחרות, כששמו כבר לא הלך לפניו הוא התחיל כל שיחה ב"שלום, מדבר שמשון ארליך!!!" כמצפה שכל הדלתות ייפתחו עכשיו בפניו. לעומת זאת מעולם לא פנה אלי באותו טון בטוח ואמר "היי זה אבא!!!". תמיד נלווה לפנייה הזו חיוך ביישני, חושש. כאילו דואג שיגלו שהתחפש, כמעט היה צריך להחזיק ברגלו של מישהו מהמבוכה שעליה כיסה בצחוק גדול.
בעוד שלי לא היה מודל, לו כנראה היה מודל גרוע שאותו חשש לשחזר. האבהות הייתה לבטח גם אחת החששות הגדולות שלו, גם אם לא היה מודע להן. אבל בעוד שלא השאיר לי סנטימטר במגרש המקצועי, הוא פינה לי את כל השולחן בזירה האבהית.
דווקא היום, ממקום שכל כך שלם באבהות, במשפחה שיצרתי לי, בזוגיות עם אשתי, דווקא ממקום זה אני יכול למצוא מקום להמון סלחנות לאבי. לכאב על האבהות לה כנראה זכה, על הכוחות שמצא לא לשחזר את מה שהכיר גם אם הדרך הייתה בהימנעות מיצירת אבהות חדשה. להודות על היציבות שכן הקנה, ולהיזכר במגע השפתיים שלי על הזיפים הקשים שלו, ועל הרגעים בהם הרצה לי על היסטוריה ועל משחקי השח. וגם למקום של סלחנות לעצמי. על פרופורציות. גם אם אינני במקומות המקצועיים בהם דמיינתי שאהיה לפני 15 שנה, אני במקומות רגשיים שעליהם ילד בן 22 מעולם לא היה חושב.
היום יום הולדתי ה-37. שלוש שנים בלבד לפני ארבעים המאיים. עד היום ימי ההולדת לא היו מאד סמליים עבורי, אף פעם לא הבנתי את החשיבות שייחסו לגיל. אבל ככל שחולפות השנים והפוטנציאל שלא מומש כבר בתיכון ממשיך שלא להתממש, גם בעבורי הופך הגיל לעניין מוחשי.
לא יודע איך דמיינתי את עצמי בגיל 37 לפני נגיד 15 שנה, בטוח לא חשבתי שאדשדש במימיה העכורים של התקשורת המקומית, אבל גם לא דמיינתי את עצמי כאב לשלושה.
בשנים האחרונות לא רק שלא התקדמתי מבחינה מקצועית, אולי אפילו הלכתי אחורה, הנחמה היחידה בעבורי במגרש זה היא כי עליתי בעקביות בקומות, פעם המערכת שלי שכנה בקומה 4, בהמשך בקומה 5 והיום אני לוחץ במעלית על הכפתור הנושא את הספרה 6. עם פתיחת דלתות המעלית אני מתגלגל עם האופניים, פותח את דלת המערכת ומצלצל בפעמון כאומר הגעתי (מי אמר שאני לא יודע לעשות כניסה?).
ואם כבר במעליות וכניסות עסקינן, בחיי לא אשכח את הסיטואציה הבאה, הייתי בן 5 אולי, כשאבי ואני עלינו במעלית במלון בחיפה, כשביקרנו בכנס בו השתתף אבי. המעלית נפתחה וזוג צעיר (שאז נראה לי מבוגר) נכנס פנימה. הבחורה הסתכלה בי בחיוך מוקסם, ואני נצמדתי לרגלו של אבי (כדרך שעושות בנותיי כשהן נבוכות), ואמרה "איזה יופי, נכד מטייל עם סבו". בזמן בו התכווצתי כולי מבפנים, עזבתי את ברכו של אבי ואמרתי בגאווה "הוא לא סבא שלי, הוא אבא שלי" כשכולי נושא את עלבונו. מאז אני יודע תמיד לדקלם את הפרט הביוגרפי המתמיה - אבי היה בן 52 כשנולדתי!
בדרכי לאסוף את בני הקטן מהגן, כששתי בנותיי במכונית מצאתי עצמי חושב עליו, על אבי, בחום, בערגה. מעולם לא ציפיתי לטלפון ממנו שיתקשר לברך אותי למזל טוב. סביר להניח שתמיד היה עושה כן (אחרי שאמי הזכירה לו), אבל אפילו האקט הסמלי לא נצרב במוחי. והוא באמת לא היה חשוב, כי בשוכחי אותו אני רק מציין את נפקדותו התמידית. הוא תמיד היה נוכח ואיננו.
בהמשך היום ישבתי בשיעור הבלט הראשון של בתי האמצעית, כשבני הקטן יושב על ברכיי (יותר נכון מנסה לברוח מברכיי להשתולל על הפרקט), ונזכרתי בחוג הג'ודו ממנו הייתי מבריז דרך קבע (אחרי שהמורה בהומור שבאותם זמנים לא הוליד כותרות בעיתונים, הוריד את מכנסיי והשאיר אותי בתחתונים מול כל הילדים). אמנם הייתי בן 7 או 8 ולא בן 4 כמו בתי, אבל החוויה נצרבה כהשפלה אותה ביקשתי שלא לחוות יותר בחיי.
אף פעם לא הבנתי איך לא ידעוהוריי שהפסקתי ללכת לחוג, אבל בשנים האחרונות גיליתי כי ידעו גם ידעו, וגם על המקרה. אבי, מספרת אמי, הזדעזע בשבילי. אבל לא טרח לתבוע את עלבוני ולהעמיד את המורה במקומו, חשבתי לעצמי וחיבקתי את בני.
רק לפני שבע שנים זו הייתה אחת החששות הגדולה שלי - האבהות. איזה מין אב אהיה, ואיך אתסבך את ילדיי. אבי סיפק לי המון גאווה, הקריירה שלו אמנם כבר הייתה אחרי שיאה, ובכל זאת גם בילדותי המאוחרת היה דמות מוכרת ובכירה בעולם התקשורת הישראלי (וגם היום מפעם לפעם אני גאה לזרוק את שמו לעיתונאים מתקופתו), אבל בעוד שמעולם לא הצלחתי לשחזר את הצלחתו, נוכחותו הנפקדת לא השאירה מודל לאבהות, והייתי צריך להמציאה מחדש.
ואולי שם טמון היה כוחו. המקום היחיד בו באמת נכח היה "המקצועי". בעוד שאני פותח שיחה ב"היי, זה אורי... (פאוזה) ארליך..." כמי שבטוח שאף אחד אינו מכיר אותו גם אם מדובר בגורם שברור שהמספר שלי מופיע על הצג שלו, אפילו בשנותיו המאוחרות, כששמו כבר לא הלך לפניו הוא התחיל כל שיחה ב"שלום, מדבר שמשון ארליך!!!" כמצפה שכל הדלתות ייפתחו עכשיו בפניו. לעומת זאת מעולם לא פנה אלי באותו טון בטוח ואמר "היי זה אבא!!!". תמיד נלווה לפנייה הזו חיוך ביישני, חושש. כאילו דואג שיגלו שהתחפש, כמעט היה צריך להחזיק ברגלו של מישהו מהמבוכה שעליה כיסה בצחוק גדול.
בעוד שלי לא היה מודל, לו כנראה היה מודל גרוע שאותו חשש לשחזר. האבהות הייתה לבטח גם אחת החששות הגדולות שלו, גם אם לא היה מודע להן. אבל בעוד שלא השאיר לי סנטימטר במגרש המקצועי, הוא פינה לי את כל השולחן בזירה האבהית.
דווקא היום, ממקום שכל כך שלם באבהות, במשפחה שיצרתי לי, בזוגיות עם אשתי, דווקא ממקום זה אני יכול למצוא מקום להמון סלחנות לאבי. לכאב על האבהות לה כנראה זכה, על הכוחות שמצא לא לשחזר את מה שהכיר גם אם הדרך הייתה בהימנעות מיצירת אבהות חדשה. להודות על היציבות שכן הקנה, ולהיזכר במגע השפתיים שלי על הזיפים הקשים שלו, ועל הרגעים בהם הרצה לי על היסטוריה ועל משחקי השח. וגם למקום של סלחנות לעצמי. על פרופורציות. גם אם אינני במקומות המקצועיים בהם דמיינתי שאהיה לפני 15 שנה, אני במקומות רגשיים שעליהם ילד בן 22 מעולם לא היה חושב.
.jpeg)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה