מבשרי הציונות/ רם דרג ורם זרג מגיעים למבשרת ציון

תמונה 1
[ביווטה העיוור ומירקוז הנכה מסתובבים במטבח. ביווטה שוטף כלים ומירקוז מבקש להכין קפה, ביווטה סיים ומבקש לפנות לחדרו, מקל ההליכה שלו נתקל בקביו של מירקוז ונופל - קהל השכנים מתבונן בתמונה וצוחק. מירקוז מנסה להרים עם קביו את מקל ההליכה של ביווטה. ביווטה מחפש את המקל ומחזיק בקביו של מירקוז. הצופים צוחקים בקול רם].

תמונה 2
[טיגסט ובעלה ישנים במיטתם. ביתם התינוקת ישנה במיטה הסמוכה. הבעל גוהר על אשתו המותשת אחרי ערב ארוך. וויניו השכן נכנס לחדרם כדי להשתמש בשירותים. הבעל קופא. טיגסט מחכה שוויניו ייצא. הזרם של וויניו איטי. לא נוח לו להפריע לשכנים בעת משגל, אבל צרכיו הפיזיים מכריחים אותו להשתמש בשירותים המשותפים שהכניסה אליהם היא רק מחדרם, דווקא אז הזרם בוגד בו. התינוקת טלאנש מתעוררת כשוויניו מוריד את המים. הבעל בוכה].

תמונה 3
[ילפל שוכב במיטתו. במיטה ליד שוכבים בני הזוג המבוגרים אנליי וטפלגה. ילפל מקשיב לשיחה ועושה כאילו הוא ישן. טפלגה כועסת על אנליי שהביא אותם למצב הזה. ילפל חושב שלו היה במקומו של אנליי לא היה סובל את דבריה של טפלגה. טפלגה מרימה את קולה על אנליי שחולק איתה כבר עשר שנים את מיטת היחיד, לדבריה כבר עשר שנים הוא לא נותן לה קצת מקום. ילפל קם לשירותים. טפלגה משתתקת].


לא ברור מי הצליח לחשוב על סיטואציות כל כך מוזרות. אבל מלבד השמות שום דבר בשלושת התמונות הראשונות אינו בדיוני. מאחורי כל הדמויות עולים ועולות בשר ודם מאתיופיה, החיים במרכז הקליטה במבשרת ציון. שנים של חיים במרכז הקליטה עשתה להם רדוקציה לדמויות חנוך לוויניות.
לי זהו הביקור הראשון במרכז הקליטה. מי שלא חי שנים בתוך "המערכת המוסדית" אינו רואה את הדברים באותה צורה בה רואים אותה הדיירים.

תמונה 4
[רם דרג יושב עם רם זרג במשרדו של רם דרג].  
רם דרג: "רם זרג, אני לא מצליח להבין איך כל העמדות תפוסות. תמה הזכאות והעולים עדיין עולים".
רם זרג: "אדוני, פשוט טוב להם מדי. אני חושב שצריך לדאוג שלא יהיה להם טוב שם כדי שיעזבו ואז יהיה להם טוב.
רם דרג: "רעיון מצוין. תדאג לזה".

תמונה 5
[רם זרג יושב עם מקונן, מנהל מרכז הקליטה במשרדו של רם דרג]
רם זרג: "עלה במוחי רעיון. נדאג שלביווטה, מירקוז, טיגסט ובעלה, וויניו, ילפל, טפלגה ובעלה אנליי יהיה רע. אז הם יעזבו ואז יהיה להם טוב. מה יעשה להם רע שיהיה להם טוב?".
מקונן: "אם נעלה את שכה"ד ממאתיים לאלף חמש מאות ש"ח יהיה להם רע ואז יעזבו ויהיה להם טוב".
רם זרג: "מצויין".

תמונה 6
[מקונן אוסף את כל הדיירים ומבשר להם בשמחה על העלאת שכר הדירה ומצפה לתודות. הוא הולך כעוס לאחר שאף אחד לא הודה לו. הדיירים מתקוממים]
צ'ולה לאנדגרצ'או: "מה עושים?"
אנדגרצ'או: "אסור לעבור על זה בשתיקה. נפגין.

[הדיירים מפגינים - מגיעה המשטרה ומפזרת את ההפגנה. מקונן מנתק לצ'ולה ואנדגרצ'או את המים החשמל והגז]

מקונן ורם דרג תופסים בכח את אחד המפגינים בסיוע המשטרה

רק הקשחת היד של הנהלת מרכז הקליטה שביקשה להפעיל לחץ על הדיירים כדי שיעזבו את מרכז הקליטה הצליחה להעיר אותם מתרדמתם. עיקר טענותיהם לא נסובות על הפיכתם לחסרי אונים, אלא על התנאים הפיזיים.
בתור מבקר מהחוץ שלא עבר את התהליך של אובדן השפה, הזהות. הנפילה לתוך תרבות לא מוכרת, לא יכולתי להפסיק לחשוב על המצבים הנפשיים הבלתי אפשריים אליהם נזרקו אותם עולים, ובמקביל חשתי כל אותה עת אשמה על הפינוק שלי שלא מאפשר לי לראות כלל את המציאות הפיזית. הג'וקים שהדיירים צחקו שהפכו לחלק מהמשפחה לא זיעזעו אותי כמו העובדה שזוג לא יכול לקיים חיי זוגיות, שלא לדבר על חיי אישות. מסתבר שהרעיון של רם דרג ורם זרג לא היה כל כך מטופש.

התכנית של רם דרג ורם זרג: שכר הדירה
יעלה בהדרגה מ-200 ש"ח ל-1500 ש"ח 

כן, תמיד אפשר לסמוך על הממסד הישראלי שיהיה כל כך חסר רגישות שיצליח לעורר את המדוכאים מדכאונם ולהוציא אותם לפרקסיס.




ביום חמישי ייצאו שוב כל הדיירים במרכז הקליטה להפגין על זכויותיהם לחיים בכבוד.






תגובת הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה:

מרכזי הקליטה נועדו לסייע לעולים חדשים בחודשי הקליטה הראשונים שלהם בישראל. כל עוד גרים במרכזים עולים ותיקים שמסרבים לפנות את דירותיהם וממשיכים לגור במקום שנים רבות לאחר עלייתם ומימוש זכאותם, הם לא מאפשרים לקלוט במקום עולים חדשים הממתינים לעלייתם בתנאים קשים באתיופיה ומצפים שנים לאיחוד עם בני משפחותיהם בישראל, זאת תוך ביצוע החלטת ממשלה. עתה, עם הרצון להמשיך ולקלוט במהרה עולים נוספים מאתיופיה, ישנו צורך דחוף בדירות במרכזי הקליטה. באופן תמוה, אותם גורמים אשר הפגינו בעבר לזרז את העלייה מאתיופיה, הם אותם גורמים הפועלים כיום כנגד האינטרסים של הממתינים לעליה ומעודדים עולים ותיקים לא לפנות את מרכז הקליטה. מדובר ביחידים אשר עלו לישראל לפני שנים רבות, ומסרבים לעזוב את מרכז הקליטה על אף תום זכאותם להתגורר שם, ועל אף סיוע נדיב שמציעה המדינה לעולים מאתיופיה, הכולל מענקי שכירות שיעניק משרד הקליטה לאותם יחידים, על סך 1500 ש"ח בכל חודש למשך 5 שנים, סך הכל 90 אלף ש"ח, תוך שמירה על זכאותם להלוואה כאילו הם ממשיכים להתגורר במרכזים. ניתוקי חשמל ומים, אם נעשים כאלה, מתבצעים על ידי יזם פרטי המפעיל את המגורים במרכז, על בסיס חובות רבים שהצטברו ולא חלילה כסנקציה.

סטטיסטיקה להמונים

גידול דרמטי במגזר החרדי והערבי 

"זה כאילו שתפתח את הרדיו ותשמע את הקריין מדווח שטבעת בשלולית של שני סנטימטרים, זה אפשרי?" ספק שואל ספק עונה, ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת וממשיך: "הרי בשנה החולפת נרשם גידול של ארבעה אחוזים באחוז הזכאים לבגרות בעיר במגזר הכללי. אז איך ירידה של ארבעה אחוזים?!". הוא שואל בכעס. ומיד גם מספק תשובה, "כי שיקללו את הנתונים עם המגזר הערבי והמגזר החרדי. אבל ההשוואה לא נכונה. תשווה עגבניות עם עגבניות ומלפפונים עם מלפפונים. הרי הורה שיישמע שבת"א אחוז הזכאות עומד על שישים ובירושלים על ארבעים ברור שיעדיף את ת"א". אמר וסתם. (בסוגריים נתקן ונאמר שאחוז הזכאים המשוקלל בת"א עומד על שבעים, ובמגזר הכללי בירושלים עומד אחוז הזכאים על שישים ושמונה אחוזים, אבל לא נתקטנן, כי לפי נתוני עיריית ירושלים מדובר בעלייה של של שמונה אחוזים מלפני שנתיים, ואין ספק שמדובר בעלייה דרמטית).

אבל התהייה שעליה לא קיבלתי תשובה היא בכמה התרחבו המגזרים החרדי והערבי בשנה האחרונה שהצליחו לא רק להעלים את ההצלחה, אלא אף להוריד אותה בצורה דרמטית.

בסוף השבוע שעבר הזדעזענו כולנו מהלינץ' בככר ציון, במהלך השבוע כבר שמענו שמדובר בפליטים של מערכת החינוך החרדית. מעבר לשאלה היכן סופרים אותם בסטטיסטיקה חיבור שני המקרים הוא הכרחי כדי להבין איפה אנחנו חיים. אם ירושלים היא הפרומו של מה שצפוי במדינה, כפי שחושבים לא מעט מומחים, מדובר בעתיד מפחיד לא פחות מההווה המבייש שלנו. גזענות ובורות הן שתי אחיות המזינות זו את זו. וללא אלוהים, אפילו לדיבר לא תרצח, אין משמעות אוניברסלית למי שאינו מצוייד במטען ערכי בסיסי. השבאבניקים כבר מזמן אינם תופעה שולית בחברה החרדית, והם לצערנו הגשר בין החרדיות לחילוניות. יתרה מכך, חבריהם החרדים הלאומנים אינם רואים בעייתיות בלאומנות ובגזענות שלהם, אלא רק בפריצות בה הם חיים. הגידול הדרמטי של מגזר זה לא מבשר טובות.

גידול המגזר הערבי גם הוא אינו מבשר טובות, לא למי שדוגל באיחוד העיר, הרי מדובר באוכלוסייה חלשה שהוא חייב (למרות שאינו עושה זאת) לספק לה שירותים. וגם לא למי שדוגל בחלוקתה, הרי מדובר באלפי תושבים שאיננו רואים את עתידנו עימם, ובינתיים אנו אחראים לפגיעה בזכויותיהם. 

רק לפני חודש הנושא שעליו עמד הכל היה - ישרתו או לא ישרתו. השוויון בנטל. מטבעם של ספינים כשהצרה מתרחקת גם הם נעלמים. בתור אנטישמי מוצהר, אני חייב להודות שהדיון באמת היה מופרך. אבל גם ביבי יודע שאין כמו מעט שנאה להשכיח סוגיות של חברה. פעם ערבים, ופעם חרדים. אבל הספין עבר והמעמד הבינוני נשאר. אם רוצים להוריד ממנו את הנטל, ממשלמי המסים וממשרתי המילואים יש לדאוג שהחרדים יקבלו את הפטור ויילכו לעבוד, ישלמו מסים ויורידו מאיתנו לפחות את הנטל הכלכלי של מימון "העולם התורני".

אבל לא פחות חשוב מכך, יציאתם של החרדים לעבודה תכריח אותם לקבל השכלה מערבית, ועמה גם עולם ערכים מורכב מעט יותר מזה שהם נושאים היום - "ערבי הוא בן זונה יהודי הוא נשמה".

ולסיכום - לתיבול - תגובה שקיבלתי שבוע שעבר:

שמאלנים כדוגמתך(הבלוגר)רק מעודדים את המצב הנפיץ ומעצימים את המתיחות.במקום לנסות להניא את הערבים מלהגיע למרכז העיר ובכך לתרום לירידת מפלס השנאה אתם מעודדים אותם להגיע .תאמר לי שזאת בעיית חינוך אצל היהודים שעליה יש להשפיע קודם?התשובה היא פשוטה-יש פה יריבות ותחרות על מרחב המחיה והיהודיות ולא יעזור שום חינוך אצל הנערים היהודים כל זמן שירגישו זרים במקום הבילוי היחיד שלהם -מרכז העיר.בני הנוער הללו מרגישים שאם הם עכשיו לא "מטפלים" בזרים הללו מצבם בעתיד הקרוב רק ילך ויחמיר.לאמצדיק אלימות אבל מבין אותם

אכן, לפני ההערכים בכל זאת צריך השכלה בסיסית - "יש פה יריבות ותחרות על מרחב המחיה...".

איך הפכנו לאומה חרדה

השיחות איתם תמיד היו נגמרות בצומת שטראוס בהלוך ובמורד רחוב הבוכרים בחזור. זה היה ריטואל שחוזר על עצמו.

מדי שישי הייתי יורד העירה, לשבת עם חברים בפאב ולשתות אלכוהול. הסיבוב היה מתחיל בטאברן שם היה דיל של שתה ככל יכולתך במשך שעתיים, ומשם היינו עוברים ל"מזרקה", ולפעמים ההיפך. אבל הדרך העירה תמיד עברה בשכונה החרדית גאולה.

משועממים כתמיד, היו מתחילים החרדים, מבוגרים או צעירים, לנהל שיחה עם החילוני התורן שחוצה את שכונתם בשעות הלילה. ואני, שחיפשתי עניין בהליכה שארכה כעשרים דקות, תמיד נעניתי בשמחה לחברה.

באופן די קבוע נסבו השיחות על דת. ניסיון להחזיר את הבן הסורר לחיק היהדות. אולי מתוך נוסטלגיה, אבל ייתכן גם שקראתי נכון את האחר, הצטיירו בעיני ניסיונותיהם כאמיתיים. קשה לומר שמי מהם שכנע אותי, ומאז ומתמיד טיעונים רציונאליים על קיומו של האל סופם שיופרכו. ובכל זאת רמת השיח, או לפחות רמת המתדיינים הייתה סבירה, וגם הסוגיות הפוליטיות עוד לא היו שחוקות.

חלפו עשרים שנה' ואת מקומו של הנער החילוני שיורד לשתות בעיר תפסו החרדים, אולי ילדיהם של אותם מלווים מיתולוגיים. משועממים כתמיד הם יורדים חבורות חבורות אל מה שפעם היה מרכזה החילוני של העיר, ילדים בני 13 ו-14 יושבים באותן הככרות אותן אכלסנו אני וחבריי. עם נצחון החרדים בירושלים, ושבירת הגטו החרדי, נשברו גם לא מעט ערכים של החברה מהם באו.

כיכר החתולות יומיים אחרי הלינץ' 

הציונות הסוציאליסטית השתמשה בסוציאליזם כמשרתה. הוא לא עמד כערך בפני עצמו, אלא היה אינסטרומנטלי בדרכה של הציונות להגשמתה. כשהמטרה הושגה והמדינה התבססה, הלך ונחלש המימד הערכי, הקיבוצים הפריטו עצמם לדעת, מפא"י הלכה והתפוררה, היורשת, מפלגת העבודה, מלבד אולי קדנציה אחת שנגמרה בירייה, איבדה את הדרך. הימין הישראלי שלא מרד בדת כפי שעשה השמאל, הפך לבן ברית טבעי.

החרדיות היא תגובה לאותה ציונות חילונית שאיימה על היהדות האורתודוקסית שהייתה חרדה לגורלה. אותה ציונות איבדה כאמור את המימד הערכי וגם המהפכני שלה, ופתאום יכלה הדת להיות גם קצת פחות חרדה. אבל אז נכנסה גם החרדיות לאותו ואקום ערכי.

במאבק על ירושלים ידם של החרדים אולי עליונה, אבל ילדיה שמסתובבים ברחובות העיר כבר אינם חרדים. הם אינם מתביישים בכיפה השחורה, ואינם מרגישים זרים, פשוט מכיוון שזו המציאות. אבל ללא מטען ערכי, ואפילו ידע בסיסי בהיסטוריה של העם והארץ הם הופכים לבורי עמים וארצות הניתנים למניפולציות הכי זולות, ולתפיסה שטחית ורדודה, והם מהווים היום חלק מרכזי מהחברה הישראלית.

ככר ציון, זמן קצר אחרי הלינץ'. צילום: אברהם ברגמן, חדשות 24

ניסיתי לדבר איתם, להבין את הלוגיקה של העימותים עם הצעירים הערבים בכיכר החתולות, אחרי הלינץ' ביום חמישי האחרון, שהיה רק אחד מני אירועים רבים בשנה האחרונה, אבל לא הצלחתי לשמוע משפט יותר מתוחכם מ"יעקב ועשו שונאים אחד את השני, כך כתוב בתורה - ככה זה", וגם "אני פשוט שונא אותם, ואני שמח שימותו כמה שיותר ערבים".
בצידה השני של הככר ישבה באותה שעה קבוצה של נערים ערבים. הם סיימו את צום הרמדאן, וירדו העירה לבלות עם חבריהם. קשה לומר שהם חשו פחד, די מהר הבנתי למה - הם פשוט לא ידעו מה אירע רק לפני יומיים. גם כששמעו סירבו להתרגש. בדיוק כמו צדה השני של הכיכר גם כאן הייתה רמת התשובות שואפת לאפס. בחברה המאצ'ואיסטית ממנה הם באים להודות בפחד זה לא מידה טובה.  "אנחנו גברים הם אמרו, מי ייתעסק איתנו?".

מיואש מרמת השיחות והטיעונים עליתי על האופניים והתחלתי לרכב הביתה. בדרך עצר אותי חרדי מבוגר, הוא ראה אותי מנסה לדובב את הנערים הערבים ואמר: "זה לא טוב מה שעשית שם. זו הסתה. אסור לנו להראות להם שום חרטה".

רציתי לחוש כמו פעם, בשיחות של יום שישי בלילה בגאולה. ירדתי מהאופניים והתחלתי לשוחח עמו. ביקשתי להבין איך ייתכן שמחברה דתית יוצאים טיעונים כמו אלו ששמעתי, ויותר מכך, איך הוא מסביר שקורה לינץ' כזה, ואיך ייתכן שרק לפני חודש, יהודים (דתיים ככל הנראה) ניסו לשרוף זוג אריתראים בלילה. התשובה שקיבלתי הייתה של חרד - חרד מכל בדיקה עצמית: "אסור לנו להתעסק בזה" הוא אמר והסיר את המגבעת, "אנחנו צריכים להיות חזקים".

מיואש עליתי על האופניים. בהתחלה חשבתי בציניות שהציונות השיגה את מבוקשה, להיות עם ככל העמים ולהתערבב במרחב. והנה, גזענות ולאומנות תופסות מקום של כבוד באידאולוגיה השלטת, וגם שני צידי המתרס בככר החתולות אינם שונים כל כך זה מזה. אבל אז הבנתי שהמצב גרוע בהרבה.
אם בעבר החרדים התבדלו מהחברה החילונית ונסגרו בגטאות, היום יותר ויותר חרדים מגדירים עצמם חרדים לאומיים. אבל הם לאומיים ללא תשתית ערכית וליברלית של התנועה הלאומית היהודית, נושאים את תסמיני החרדה הם אינם לאומיים אלא לאומנים. וכך הפכנו עוד קצת לאומה חרדה.

בין צוקרברג לדרום ת"א/ טשטוש הפרטיות

החיים הוירטואליים די חדשים לי. המציאות מייצרת מצבים לא נוחים בהם אתה צריך להיות יצור חברתי, כמו למשל להיתקל ברחוב באנשים מעברך. בהתחשב בעובדה שבירושלים לא נשארו הרבה כאלה המינון מבחינתי היה סביר. אבל אם אפתח חשבון פייסבוק, חשבתי, המינון כבר יהיה בלתי אפשרי. גם אנטיפתים חיים בתוך החברה, ובסופו של דבר הלחץ החברתי גבר. רק אז גיליתי שגם בי אף אחד לא ממש מעוניין להיתקל, אפילו לא במגרש הוירטואלי, ויכולתי להמשיך בהווייתי המיזנטרופית בשלווה.

אבל אז נחשפתי למציאות שאותה רובכם כבר וודאי מכירים - ברגע אחד הפך העולם כולו לאנשים הרואים את המציאות בצורה דומה מאד לשלי. הפיד הוצף באייטמים ששותפו וחזרו ושותפו על ידי עוד ועוד "חברים", אייטמים אליהם לא נחשפתי ב"תקשורת" הרשמית, וגם לא מההודעות לאותה תקשורת.

מקרה כזה קרה היום (ג' 31.7.12) בצהרי היום, כששורה של "חברים" שיתפו תמונה של אקטיבסטילס בה נראה עובד אריתראי שוכב על המדרכה, ספק מחוסר הכרה, ספק מדבר בטלפון שנח על אוזנו מבלי שיחזיק בו כשעיניו סגורות. ירכו חבושה, וטיפות דם נראות בתוך חנות שנראית כמו נלקחה מרחוב במדינה אפריקאית. הטקסט הסביר כי שלושה אריתראים נפצעו קל לאחר שנדקרו על ידי ישראלי שברח.

זירת האירוע, דרום ת"א היום

 מיד הזדעזעתי כמו גם כל מי שנכח בחדר וראה את התמונה. אבל השפל אליו הגיעה החברה הישראלית ניכר דווקא בעובדה ששורה ארוכה של מזועזעים שיתפו את התמונה של הקורבן מחוסר ההכרה, והפכו אותו בדיוק למה שמבקשים פלוגות הסער של הימין הקיצוני, ליצור חסר זכויות. הפרטיות שלו נרמסה, ואפילו את פניו לא חשבו לטשטש.

מיד אחרי שעלתה המחשבה בראשי, ראיתי שמישהי כתבה פוסט בו העלתה טענות דומות בצורה חדה בהרבה:

Maayan Niezna: בערך מאה איש, והמגזין הכי זכויות-אדם-רדיקלי בישראל, פרסמו תמונה של קרבן עבירה בחצי עירום וספק-הכרה בלי לבדוק שהמצולם התיר את הפרסום שלה.
כי יש מסר וחשוב להפיץ אותו מהר ולזעזע ושכולם ידעו מה עושים כאן לשחורים ואיך לא מתייחסים אליהם כמו אל בני אדם.

בעקבות הפוסט, כנראה, טושטשו פני הקורבן. אבל הידיעה שהועלתה בתחילה בעמוד הראשי של nrg הוסרה ממנו ושובצה ב-nrg מקומי. עם כל הכבוד לתקשורת המקומית (שאליה אני משתייך) הבחירה של העורכים להסיר את הידיעה מהדף הראשי משמעותה - להוריד מחשיבותה ולהפוך אותה לעניין מקומי. אצל המתחרים ב-Ynet לקח לידיעה שעתיים נוספות כדי לעלות, מיד לתוך עמוד החדשות, מבלי שזכתה להיות באחת משלושת כותרות המשנה. בידיעה סיפרו על מצוד אחר הדוקר.

הדוקר נמלט מהמקום

ראיתי והתעצבנתי, נזכרתי בדירת האריתראים שהוצתה לפני שבועיים בירושלים, כשבתוכה ישנו גבר ואישה בהריון, ובזו שהוצתה לפני כחודש וחצי. אף מצית לא נתפס למרות הצח"ם שכביכול הוקם. בדרכי הביתה תהיתי האם לכתוב פוסט בנושא.

"עזוב", אמרתי לעצמי, "רק לפני שבועיים כתבת על זה, וגם ככה כבר כתבת כמה פוסטים בנושא, תגוון. וחוץ מזה את מי זה מעניין בכלל, מי ייקרא?". השתכנעתי.

חזרתי הביתה, הייתי עם הילדים, אשתי. בדשא, ארוחת ערב, השכבות והתיישבתי לראות חדשות. כדי להוריד את סף המתח, אתם יכולים לנחש פשע שנאה שלישי בחודש אחד נגד פליטים לא נכנס לליין אפ. אפילו לא כידיעה. כן בפייסבוק זה אולי נושא בוער, אבל מה זה פייסבוק מול ביבי שמדבר על איראן, וחוק טל שפג. את מי זה מעניין כשאפשר להסית את הדיון מנושאים מהותיים  ושאלות מבריחות צופים ופרסומות כמו איזו חברה אנחנו, אם אפשר להתעסק בשנאת חרדים.

אז רק כדי למרק את המצפון, ומכיוון שאף אחד לא בחר להתעסק בנושא, החלטתי לצקצק במקלדתי. היום נדקרו שלושה פליטים, על רקע גזעי על ידי יהודי. לפחות ליהודי אחר, צוקרברג, זה קצת הזיז. אבל אחרי 5 דקות חזרו לככב בפיד ביבי, שטייניץ, הרמב"ם ועוד איזה רב שאמר היום שמקומן של נשים אינו במרחב הציבורי. אל תדאגו, גם הם נשארו מחוץ לליין אפ.