הגראן פונדו של משה ליאון

השבוע הכריז ניר ברקת יחד עם מנכ"ל ג'ירו ד'איטליה (חברת אופניים איטלקית, המארגנת גם את תחרות האופניים השניה בחשיבותה בעולם) על קיומו של גראן פונדו שתארגן החברה בישראל. מתיאו ג'רוויני, מנכ"ל החברה האיטלקי עמד בחליפה לבנה קלילה, הופעתו (המושקעת לא פחות מזו של ברקת) שידרה הצלחה לא מאיימת, ובעיקר שמחת חיים. כימיה לא ממש הייתה בין הצדדים, אבל נוכחותו של האיטלקי האירה את כל החסרונות של ברקת. הוא אינו איש של אנשים, למרות יכולתו לתת לאנשים להרגיש מחוזרים ב"אחד על אחד", הוא מרוחק, חנוט, וגם כשהוא פושט את החליפה ועובר לבגדי הספורט שלו, הוא נשאר עם התדמית הפלסטיקית של הפוליטיקאי האמריקאי.
בפגישה נכח גם חבר מועצת העיר ומחזיק תיק הספורט בעיריית ירושלים, עו"ד אלישע פלג. גם רמות האלגנטיות שלו לא ממש השתוו לאלגנטיות האיטלקית, והחברים שהגיעו מחופי הים התיכון נחשפו במעט לזרמים הפושרים במימיה העכורים של הפוליטיקה המקומית שלנו. הצצה חטופה לימדה אותם שראש העירייה קנה לא מעט שונאים המבקשים לנקום את היחס לו הם זכו בשנים האחרונות. רגע אחרי שראש העירייה מספר לאורחים כי יעלה על האופניים ויישתתף במירוץ, מתפרץ פלג ומזכיר לו כי מדובר בעשרה ימים לפני הבחירות, וייתכן שיהיה עסוק, כשהוא רומז על הודעתו הצפויה של משה ליאון, נציג מפלגתו של פלג, על כניסתו למירוץ אחר.

מטרים ספורים ממסעדת טורו שבמשכנות שאננים, ניהלה חבורת נערות לבושות חצאיות שיחה עם גבר מבוגר בעל מבטא רוסי כבד. "אז מה זה?" הן שאלו, "מי יהיה ראש העיר?. "כן", ענה הבחור עם המבטא בחוסר סבלנות. "זה ומי יהיו איתו בעירייה". "מה זאת אומרת?" שאלה אחת הנערות. "נו, יש 31 בעירייה, ומי הם יהיו" הוא ענה, ולי לא היה ברור מדוע הוא עצבני. חוסר ההבנה שלהן היא שהטרידה אותו, או חוסר ההבנה של עצמו. ואולי פשוט הקושי להסביר להן בגלל מגבלות השפה. כך או כך, דקות ספורות אחר כך ראיתי את חבורת הנערות מוחאות כפיים כשהן לובשות חולצה ובה הכיתוב "משה ליאון לראשות העיר".

אין כל חדש בסיטואציה הזו, היא מאפיינת כל מערכת בחירות בה צריכים גם קהל מעודדים צעירים, ובכל זאת האנונימיות של המועמד והניתוק הכל כך מוחצן של להקת המעודדות היה בוטה מהרגיל. 

ניר ברקת אינו ראש עיר אהוד, הוא אינו איש חם כמו שהירושלמים אוהבים. הוא כן ימני מאד כמו שהם אוהבים, אבל זה לא ממש מעניין אותם כשהם משלשלים את הפתק לקלפי בבחירות המקומיות, עובדה שרוב רובם של אנשי השמאל בבירה הצביעו לברקת למרות דעותיו הימניות הידועות.

משה ליאון: "ירושלים היא טבורו של עולם"

תחתיו בחרו דרעי וליברמן להציב מועמד המקורב מאד לשניהם, ואמור להחזיר את העיר לידי הקואליציה של אהוד אולמרט - ימין וחרדים. אלא שליאון , דמות אנונימית בירושלים לא ממש מביא עמו שק מלא ממה שחסר לברקת, ויותר מכך הקמפיין שלו כפי שמסתמן ממסיבת העיתונאים בה הכריז על מועמדותו, מסתמך על כמה אנשי ציבור שניסו בשנים האחרונות לקפוץ על כל עגלה מזדמנת רק בכדי להפיל את שנוא נפשם. השנאה לברקת היא שהעבירה כנראה את צביקה טשרניחובסקי (מנכ"ל החברה הירושלמית למתנ"סים, שפורקה בעידן ברקת) על דעתו וגרמה לו להתגעגע לפיתוח העיר בימי אולמרט ולופוליאנסקי, פיתוח שביהמ"ש לא הכריע עדיין בעניינו. בנאומו הציג את רואה החשבון שלאחרונה נשכר על ידי תשובה לנהל את המו"מ מול מחזיקי אגרות החוב של דלק כ"מנהיג המאמין בצדק חברתי מוניציפלי".

 ברקת גם אם אינו אהוד, אינו שנוא על רוב המצביעים הירושלמים. עקב האכילס שלו, מיאוס השמאל והחילונים ממדיניותו הימנית הופך לזניח כשהם רואים את שלוחם של דרעי וליברמן מגיע לעיר. הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ובירושלים האפשרויות הולכות ומצטמצמות. מי שהיה פירומן אנטי חברתי, הופך פעם נוספת להיות ברירת המחדל של החילוני הממוצע.

אז אולי בבחירות הקרובות לא קיימת האפשרות לבחירה אמיתית, ורובנו נדונו לשלשל את הפתק של ברקת ולשטוף ידיים. אבל בבחירות המקומיות, נזכיר, שני פתקים. אף פעם לא הצבעתי לרשימות שהסבירות שיעברו את אחוז החסימה נמוכה, אבל ייתכן והפעם זו תהיה הפעם הראשונה. את התסכול מברירת המחדל אפשר לאזן בבחירה מצפונית.
בחודש האחרון החלה להירקם רשימה חדשה. רשימה שמאגדת את המאבקים האמיתיים בעיר, מאבקים של לחם ומים. מאבקים שאלו שנאבקים אותם יודעים שאם לא הם, אף אחד לא ייאבק עבורם.
כשברקע הפארסה של מרצ, שערכה פריימריז, אישרה לערביי מזרח העיר להצביע, ואחר כך פסלה את התוצאות מכיוון שהצבעתם הייתה לכאורה לא חוקית, והשאירה את התוצאות כפי שהיו אבל כפתה רוטציה בין מאיר מרגלית לפפה אללו שהפסיד, נפגשו פעילים מהזרמים הרדיקאליים של המחאה החברתית לבחון אפשרות לריצה למועצה.
בין החברים חלק מאנשי "המעברה", פנתרים שחורים, עלא סלמן שניהל את מאבק בית צפפא נגד כביש 4, ופעילים פוליטיים שונים ממזרח העיר.
כולם נכנסים להרפתקה בידיעה שמה שחשוב הוא איחוד הכוחות של המאבקים ופחות ההישגים. לא פחות חשוב להשמיע גם את הקולות האלה, כשברקע שיח לאומני המשתמש בתושבים ואזרחים כבני ערובה.

העונג שבכאב

ולופתטם דציפנדיס, המוכרת יותר בראשי התיבות VD, היא מגפה ירושלמית חשוכת מרפא. ה-DSM מציין כי אף על פי שמקורה בבירה הישראלית היא התפשטה לערים נוספות במדינה, והיא נפוצה בעיקר בקרב אנשי שמאל וחילונים. אחת ההשערות  שהעלו פסיכו-גיאוגרפים פוליטיים כדי להסביר את התפשטותה במימדים  גדולים בשני העשורים האחרונים, היא ההגירה מאסיבית של נשאים מהבירה לערים אחרות במדינה.

כמו רבים מחבריי גם אני לוקה בהפרעה. הופעת התסמינים אינה קבועה. ישנן תקופות בהן הם מופיעים לעיתים קרובות יותר, בעיקר בקיץ ובסמיכות לבחירות ולאחריהן. מאידך ישנן תקופות בהן איני חש בהן כלל.

ספר האבחנות הפסיכיאטריות של האגודה המאריקאית 

בחודשים האחרונים מדווחים פסיכולוגים רבים על עלייה דרמטית של חולים אשר מדווחים על חזרתם של הסימפטומים. הולופתטם דציפנדיס (בלטינית העונג שבאכזבה) היא אותה תחושה של אישור עצמי שאכן הכל חרא. החולים במחלה נוטים לחוש סיפוק מהידיעה. במקום לקום ולעשות מעשה הם מתענגים על צדקתם. אמנם רבים מהלוקים במחלה הם חילונים שנהנים לגלות כי צדקו והעיר גמורה והרוסה, (לאלו ניתנו לאחרונה סיבות רבות לחוש את העונג משכך הכאב למשל כשהרסטו-בר נסגר, או כששטחים ברמת שרת הוקצו לחרדים),  אך לעיתים אלו גם אנשי שמאל ששמחים לגלות כי תיכף עברנו את נקודת האל חזור ואוטוטו תהיה כאן מדינה דו לאומית, או לחילופין מדינה פאשיסטית. ההבנות האלו אינן מוציאות את נשאי ה VD לפעולה, אלא להשתקעות בכורסה ובפלאפון.

התקף כזה חוויתי בהפגנה בעד פתיחת הסינמה סיטי בשבת בכיכר ספרא. קרוב למאה וחמישים מפגינים היו בכיכר ספרא. אותם פרצופים מוכרים שרואים בהפגנות הזרם המרכזי של המחאה החברתית ובהפגנות נגד הכפייה הדתית. מלא בתחושת עונג של התבזות ראיינתי את אלה שטרחו להגיע, והיטחתי בהם שכנראה אין מי שיילחם. צעיר פעיל מרצ ענה לי שכאלף לחצו על האטנדינג של האיוונט בפייסבוק (למאותגרי הרשת החברתית המשמעות השתתפות באירוע), ואני כאילו זכיתי בלוטו אמרתי אז כנראה שלחילונים אין כוח לצאת לרחובות, והתמלאתי סיפוק.

תובנה שעלתה משיחה עם מפגין מבוגר קצת יותר מרוב הקהל (שידע להשתיק את השמחה לאיד), היא כי הולופתטם דציפנדיס היא הפרעה המתכתבת עם הפרעה אחרת נוסטלגיה. משמעותה של המילה נוסטלגיה בלטינית היא הבט אחורה בכאב. הנוסטלגיה גם היא סוג של אסקפיזם המאפשר להסתכל אחורה, להיזכר באופן סלקטיבי בחוויות שונות, להגזים ולהעצים את הטוב, וליצור עבר חיובי המגן מפני ההווה המאיים. הסתכלות אובייקטיבית יותר מזכירה גם לחולי ה VD שבינינו כי מאבקי השבת בירושלים החלו ברגע שהחילונים הגיעו בצורה מאסיבית לעיר הקודש, בה שכנו כבר זמן רב לפניהם אנשי היישוב הישן.

בתשעים השנים האחרונות המטוטלת נוטה כל הזמן יותר ויותר לצידנו בכל הקשור להלכות העיר בשבת. רק לפני עשרים וחמש שנה לא היו בכלל בתי קולנוע פתוחים בשבת. המאבק על כביש בר אילן שנחרת בזכרון ילדותי כמאבק הירואי בו הגיעו מדי שבת חילונים רבים להפגין כנגד החרדים כנראה לא היה בדיוק כפי שזכרתי, ובקיצור, לו תסמיני הולופתטם דציפנדיס, העונג שבביטול כל מאבק ומאמץ בשטח היו לפני עשרות שנים, כנראה מצבנו היה הרבה פחות טוב.  

שלא תבינו, לא החלמתי חלילה וחס, אם תשאלו אותי מצבה של העיר בכי רע. הידיעות האופטימיות שהתפרסמו לאחרונה על מאזני התלמידים בחינוך הציוני לעומת החרדי אינן מסתדרות בראשי עם ידיעות אחרות שהתפרסמו רק השנה. כמו למשל הנתונים שהציג משרד החינוך לפיהם אחוז הזכאות בבירה ירד בארבעה אחוזים. הסבר העירייה היה כי החישוב כלל (כמו תמיד) גם את החרדים והערבים שאינם נבחנים בבגרות הישראלית, ולפי נתוני העירייה ישנה עלייה של ארבעה אחוז בזכאות בציבור הכללי, כלומר הייתה צריכה להירשם עלייה דרמטית בשנה האחרונה של הציבור החרדי והערבי בעיר כדי להצליח להעלים את ההצלחה.
גם אחוז המצביעים למפלגות החרדיות בבחירות הכלליות עלה בצורה דרמטית ובהחלט מעיד על שינוי דמוגרפי נוסף, ועל כל אלו אפשר וצריך לזכור את המשך האבסתם של החרדים במועצת העיר בהצלחות כאלה ואחרות.

הנקודה אינה להסתכל על הכל בצורה חיובית, אלא להפסיק להיות תבוסתנים ולהנות מכל כשלון או מותו של עוד מוסד. אבל אם מוסדות כאלה או אחרים מתים וגוססים, לפחות נצא להילחם במקום להספיד עוד הספד ועוד הספד בדרך לקבורתה הסופית של העיר החופשית.

והרי החדשות/ שירת המבזקים

את ההיסטוריה כולנו כבר יודעים לדקלם כתבו המנצחים. אבל את ההיסטוריה כותבים בהווה, למען חוקרי העתיד.
שירת הסטיקר מציגה היטב את טשטוש הזהויות כשהערכים מטשטשים, אבל לפחות מהדורות החדשות נראות לרובנו כמפלט אחרון של מודרניזם והיררכיה, כל מה שהאינטרנט הרג עדיין חי (גם אם גוסס), במהדורות החדשות, המייצגות סדרי עדיפויות באופן ליניארי. מה שחשוב ייכנס, מה שפחות לא, ומה שמעניין את "העם" יישאר לבלוק השלישי.

אבל את החדשות כותבים אנשים, ואלה אף פעם אינם חפים מטעויות. חלקן מודעות ומכוונות, וחלקן לא. אבל את כל טעויות העריכה, אפשר היה למצוא בקלות היום במבזקי האתרים. כל מה שכל עורכי החדשות ידעו, או לפחות יכלו לדעת, ובחרו להשאיר בחוץ.
   
שעה קלה לאחר הפיגוע בשומרון התקבלה קריאה גם במד"א בירושלים. עובד ניקיון פלסטיני נמצא שוכב בגינה ציבורית בסמוך לרחוב זוננפלד במאה שערים, דקור בפלג גופו העליון כשהוא מאבד דם רב. תוך זמן קצר הגיעו למקום גם כוחות משטרה שערכו סריקות אחר הדוקרים ואנשי היחידה היהודית בשב"כ.
הפלסטיני פונה לבית החולים שערי צדק לאחר שעבר החייאה בידי עוברי אורח, כשהוא במצב קשה.


בשעה 09:21 פורסמה הידיעה הבאה במבזקי ynet:

היותו פלסטיני לא ממש נראתה חשובה לעורכי המבזקים, וכך גם הסיפור שהתחיל להתפתח.

יותר מחצי שעה אחר כך עולה ידיעה נוספת, הפעם במבזקי NRG:

לפי הידיעה הזו הפצוע שכבר נמצא בחדר הניתוח בשערי צדק עדיין לא פלסטיני וכנראה התבלבל ופינה עצמו לבית החולים הלא נכון.  ואם מצבו לא מספיק קשה הנחיתו אנשי מעריב על הפועל שאך זה עתה הונשם גם אירוע לבבי. מעניינת רק עובדה אחת, מדוברת איזה בית חולים קיבלו את המידע הזה?

כעבור כמעט שעתיים, טורח גם אתר וואלה לעדכן את קוראיו:

זירת האירוע, זוננפלד פינת כפר השילוח

אז נחזור ונציין שאין כל הוכחה שמדובר בפעולת תגמול.

השמועה בקרב קהל  הסקרנים החרדים סיפרה ששני חובשי כיפות סרוגות נראו נמלטים מהמקום, ונכון שלא סתם בוחרים החרדים להשמיץ את ה"מזרוחניקים" אחרי שהוגלו מהקואליציה, אבל הספקולציה אינה מופרכת, ועל כך תעיד גם נוכחותם הממושכת של השב"כניקים במקום.

מלבד ידיעות אלו, וידיעות במבזקי הרדיו לא התייחס שום כלי תקשורת בצורה רצינית יותר לתקרית בה נדקר באופן מסתורי פועל ניקיון פלסטיני בשכונה היהודית בסמיכות לפיגוע בשומרון. אולי כי מתנחלי השומרון סיפקו את ליטרת הדם והריגוש לעורכי המהדורות המרכזיות בדמות שריפת מטעים ויידויי אבנים לעבר פלסטינים, ואולי פשוט כי אף אחד לא רוצה לדבר על תג מחיר כשיהודי מת.


לא חולפת חצי שעה מהידיעה שניתנה באתר וואלה, ו ynet מוסיף ידיעה נוספת:

הידיעה לא זוכה להפוך לכתבה, תקיפה של ערבים שוב אינה שווה יותר מידיעה במבזק, אליו לא ממש ברור מי מגיע. חולפות כמה שעות נוספות ופשע שנאה נוסף לכאורה מופנה נגד ערבים בקרית משה, לא רחוק מאותה ישיבה ממנה יצאו הנערים שתקפו את הבלשים הערבים.

על כל אלה ועוד לא שמעתם היום לא בערוץ עשר ולא בשתיים, כי מה זה אוטו של ערבי שנשרף, ומה זה פועל פצוע במצב קשה לעומת אלמנה וחמישה יתומים. ואיך אפשר להאשים את מיטב בני הציונות הדתית שיצאו ממרכז הרב?
את ההיסטוריה כותבים בהווה אמרנו, האינטרנט הרג גם את ההיררכיה, אבל לפחות נתן במה דמוקרטית לתיעוד וכתיבה. את מה שבחרו עורכי המהדורות להוציא, יכניסו בלוגרים ופוסטים בפייסבוק, אבל גם עליהם ייכתבו בקרוב את "שירת הבלוגר", נראה לי עדיף מ"מצעד המבזקים".

פוסט, ציונות.

מיום השואה ועד יום העצמאות

כמו כל יהודי טוב, עונה לשאלתי על יחסו לציונות יו"ר זק"א יהודה משי זהב בשאלה: "מי הוא ציוני?" ומיד ממשיך "מי שחי בארץ. מי שאוהב את הארץ. ברור שאני ציוני. הרי אני כאן כבר 11 דורות". אבל מי שעשה היפוך של מאה ושמונים מעלות מאז תיפקד כקמב"ץ העדה החרדית ועד שהדליק משואה ביום העצמאות, לא נעצר בנקודה זו "אנשים אומרים גן עדן, בית שלישי וחושבים שייפול איזה בית מקדש מזהב משמיים ומכוניות ייצמחו על העצים, אבל הם לא מבינים שזה כאן. המדינה, מעולם מצבנו לא היה טוב יותר".
קשה להישאר אדיש ללהט בו נאמרים הדברים, אבל קשה עוד יותר שלא לשאול את עצמך, מה קורה פה? גם ככה לרפלקס השמאלי ולחוש האסתטי שלי לא נוח להודות שאני ציוני, אבל כאשר הנאום הציוני ביותר ששמעתי לאחרונה בוקע מפיו של חרדי המדבר בלהט על השילוש של הרב קוק: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, כחילוני שמאלי אני מתכווץ עוד קצת בפינה ושואל את עצמי האם אני באמת רוצה או אפילו יכול, לחסות בצילו של אותו עץ.

כותרת המשנה של הבלוג, שבחרתי לפני בערך כשנה, היא "ניסיון להבין מאיפה באנו ולאן אנו הולכים", ובכל זאת מעטים הפוסטים הקולעים להגדרה. אולי מכיוון שהכותרת נבחרה בסמיכות לפתיחת הבלוג, בתקופה שלקראת יום העצמאות, כשברקע יום השואה ובפתח יום הזכרון, עסקו הפוסטים הראשונים בדיוק בשאלות אלה. מטבעה של התקופה שמכבש האירועים פועל גם עליך, ואתה מוצא את עצמך קצת יותר ציוני, ומעט פחות ציני.
סביר להניח שלולא הכריחה אותי העבודה לעסוק בחומרים אלו, מהם עשויה בניית הזהות הישראלית המשתנה,  הייתי עושה כל שבכוחי להתרחק מהמכבש הדורס את המטענים השונים והופך אותם לשטוחים יותר ואחידים, לא בגלל הרצון להיבדל, כמו סלידה מהרטוריקה והפשטנות שהמשימה דורשת.

את השורה התחתונה אתן כבר עכשיו, למרות כל המאמצים המכבש הצליח בסופו של דבר לעבור במידה מסויימת גם עליי, בין יום השואה ליום העצמאות כשבתווך יום הזכרון מצאתי גם לא מעט דברים יפים שקורים פה, מדינה של מוח (state of mind) אמרתי כבר בפוסט הראשון של הבלוג הזה.

יום השואה

מקהלת בת ים, טקס יום השואה בבית הדיור המוגן לניצולים

אחרי כל דובר בטקס יום השואה בבית הדיור המוגן הציבורי בארמון הנציב עלתה מנהלת הבית לתרגם את הדברים. כתשעים אחוז מדיירי הבית הם ניצולי שואה, אף לא אחד מהם דובר עברית. את הטקס פתחה מקהלת בת ים, מקהלה רוסית. השירה נוגעת ללב, הגברים לבושים חליפות שחורות, הנשים שמלות. במהלך הטקס והנאומים אחד החברים תופס תנומה. הקהל שקט, אנשים שאינך יכול לנחש מה חולף בראשם, לא רק בגלל המרחק התרבותי, חייהם לימדו אותם להסתיר. בצעירותם חוו את זוועות השואה, ורוב שנותיהם עברו בצל השלטון הסובייטי, קשה להאמין שדווקא בזקנתם ירשו לעצמם להסיר הגנות. בין אנשי הבית עיניי צדות גברת מבוגרת עם תנועות לא רצוניות שדמתה באופן מפחיד לניצולת שואה שהייתה הולכת בשכונת ילדותי. כולנו פחדנו ממנה, כנראה שגם היא מאיתנו. מעולם לא ראיתי אותה מסתכלת על אף אחד. תמיד הלכה כשראשה פונה ימינה בתנועה חדה וחוזר קדימה, ושוב ימינה. ידה המקועקעת רועדת. יום אחד פשוט הפסקתי לראות אותה.

השואה מבחינתי היא נושא חי אמנם, אבל רחוק מאנשים. אני קורא שואה, רואה שואה, תקופות שיותר ותקופות שפחות, שבל ככל שחולפות השנים, החיבור בין היום הרשמי לרצף והקונטקסט הלאומי קשה לי. יום השואה בין ניצולים מחזיר אותי מצד אחד להקשר הלאומי, ומנגד מנכיח את האינסטרומנטליות שלה בידי המדינה.

לפי נתוני משרד השיכון כעשרים אלף ניצולי שואה הזכאים לדיור מוגן נמצאים ברשימות ההמתנה. לרוב מחכה הזכאי עשר שנים עד שזוכה למקום, ובמקרים האלה קשה להתעלם מהעובדה שהזמן דוחק.
שר השיכון אורי אריאל מכריז כי אישר לבנות חמישים דירות נוספות בבית ודוחף את חברת עמיגור לצאת למכרזים נוספים. הטקס תם ואחד מדיירי הבית, דוד לוי, ניגש לשר ומטיח בו: "אתם תמיד מבטיחים ולא מקיימים". השר אריאל שואל: "אתה דייר פה?" ולוי עונה: "כן. אני מרוקאי ואני גר איתם, ולאנשים האלה אין חיים. תדאגו להם". אנשי עמיגור משתדלים למנוע דרמה, מנסים להרגיע את לוי ואומרים לו כי זה לא מתאים, היום יום השואה, לוי עונה בכעס "אז מתי אם לא היום?". דווקא אריאל מרגיע, הוא מחבק את לוי עם חיוך חם ואומר לו: "תעקוב אחרי, טוב? אני מבקש ממך".
משהו בסיטואציה הזו, בה לוי המרוקאי זועק את זעקתן של סווטלנה ואולגה חסרות הקול, ואריאל לא רק שאינו מתרגש, אלא רגיש, משהו בסיטואציה הזו מצליח לשבור את כל מטעני היום. משהו בסיטואציה הזו, רגע אחרי הצפירה, מזכיר כי למרות הכל, הישראליות כאן. דוד לא חושש לדבר, אריאל לא מבקש להשתיק. וסווטלנה ואולגה? טוב, הן אולי לא מדברות, אבל הבנים שלהן כבר לעולם לא יישתקו.

יום הזכרון

כחברה שסוגדת למוות ולמרטירים, יום הזכרון הוא שיא באורגזמה המורבידית של החברה הישראלית. כולנו זוכרים ונזכרים בחמגשיות האלומיניום שעליהן הוגש לנו הכיבוש והסיפוח הזוחל. את השאלה האם מותם היה לשווא הס מלהזכיר בכל ימות השנה, אך ביום זה אנו גם נדרשים לכבד לא מעט מיתות מיותרות. 

בימי מבצע עופרת יצוקה גוייסתי בצו 8, חבר טוב הסובל מהתקפי חרדה גוייס גם הוא. מ"פ הפלוגה, אז קצין בן 37, לא ילד, סירב לבקשתו לפגוש קב"ן, ליתר דיוק נענה לבקשתו, אך מנע את הפגישה פעם אחר פעם.

החבר שגם ככה התקשה לחשוף את מצבו נשבר וסיפר לי על הסיטואציה בה הוא עומד. פניתי למ"פ שהסביר לי כי "הדרך הטובה ביותר היא להתמודד עם הדברים. ברגע שהוא יהיה בפנים הוא יהיה חייב להילחם בזה"  בצה"ל 2008, מ"פ מילואים עדיין מבקש לשחק בחיי החיילים כי "הוא יודע", לא רק את החייל הספציפי הוא היה מוכן להעמיד בסכנה אלא חיילים שצריכים לעמוד לצידו במהלך התקף חרדה תוך כדי קרב. רק בעקבות פנייה אישית ואיומים שלי הגיע הלוחם לקב"ן ששיחרר אותו מפעילות מבצעית. אינני יודע אם החבר כותב למגירה, אך בקלות אני יכול לדמיין מצב בו גם הוא היה יכול להפוך לשיר.

מטרתו של אתר האינטרנט שהוקם לקראת יום הזכרון לעורר את הזכרונות של החיים

ולמרות כל הקושי עם המיליטרזים והמצ'ואיזם של החברה הישראלית הצלחתי גם בעניין זה למצוא מעט אופטימיות. לקראת יום הזכרון הקים מי שהיה מ"פ בחטיבת הנח"ל, אתר אינטרנט שמטרתו הצפה ולא הנצחה. הצפה של הטראומות ודיבור בין הלוחמים שהיו שותפים לקרב בסלוקי בקיץ 2006. האתר הוקם בעקבות פוסט בפייסבוק בו ביקש אדל לברר לגבי תמונה שצולמה בעת פינוי הפצועים למסוק וגררה מאות שיתופים ודיונים, שיתופים ותמונות שהפכו לאתר אינטרנט. "יום הזכרון" אמר השבוע אדל "הוא יום למען החיים ולא למען המתים. אני מאמין כי לכל לוחם הזכות לספר את מה שחווה. בחברה הישראלית כיום אין ממש מקום לחוויות הלוחם הבודד, להתמודדויות הרגשיות שלו, אף לא ביום הזיכרון". מרגע שהחליטו, עבדו הוא ואשתו במרץ כדי להספיק "להעמיד" את האתר ליום הזכרון. אז נכון שכפי שאומר אדל "אנו שולחים את ילדנו להלחם מבלי לצייד אותם בכלים הדרושים כדי שבאמת יחזרו הביתה מהקרב", אבל הוא ושכמותו אינם אפילו סנונית ראשונה של לוחמים מזן אחר, והפתיחות בחברה הישראלית (למרות קצינים כמו מ"פ המילואים שלי) הולכת ומתרחבת, בטח אחרי התנהלות הדרג המדיני במלחמת לבנון השנייה. האתר, והדיון עליו, אני מעז לומר, מעידים שגם אם הסגידה למוות עדיין לא גוססת, היא בדעיכה.

יום העצמאות

באופן די אבסורדי הפכה הפוסט ציונות את הציר הפוליטי בין ימין לשמאל בישראל למעגל. הימין והשמאל הפוסט ציוניים נמצאים במובנים מסויימים קרובים זה לזה הרבה יותר מהשמאל והימין המסורתיים. התמה המרכזית של השנה שעברה הייתה חוסר היכולת או הרצון של הציבור והפוליטיקאים הישראלים והפלסטינים להחליט, שמובילה את שני העמים לכיוון של מדינה דו לאומית. 

בשנה החולפת התמה השתנתה. ההשלמה עם חוסר הרצון להחליט, הסיתה את הדיון מהעניין הפלסטיני פנימה. במערכת הבחירות האחרונה תפסו הדיונים הכלכליים והבין מגזריים חלק גדול בהרבה מבעבר. אבל גם בעניין זה עושה רושם שבזמן שהתלבטנו, התכתשנו ולא הכרענו עשתה המציאות את שלה. החרדים נעשו ציונים יותר והמדינה חרדית יותר.

ביסודה הייתה הציונות מרידה בדת, אך לא שלילתה. להחלטה לא לחכות לביאת המשיח אלא לקום ולעשות מעשה, להתיישב בארץ ישראל ולקחת את גורלנו בידינו, הייתה משמעות מהפכנית. קטונתי מלהכריע אם התזה של פרופ' שטרנהל בדבר היותו של הסוציאליזם הציוני סוציאליזם קונסטרוקטיבי, כלומר משרת את בניית הלאום ולא סוציאליזם כמערכת ערכית בפני עצמה, אבל עובדה היא שרובה של תנועת העבודה הישראלית לא היתה רדיקלית ביחסה לדת כמו מפלגות מרקסיסטיות, ובמילים אחרות, הציונות אולי מרדה בדת, אבל אף פעם לא הייתה מוכנה להתכחש לה, וזו אולי הטעות ההיסטורית, כפי שבאה לידי ביטוי גם בפטור ההיסטורי של בחורי הישיבה. 

אלא שכעבור קצת יותר ממאה שנה הפך הציבור החרדי לציוני, מדינת ישראל היא כבר עובדה מוגמרת מבחינתו, אמנם היא  אינה מבשרת את הגאולה, אבל חלקים גדולים בציבור החרדי מזדהה היום עם הנראטיב הציוני יותר מאשר ישראלים רבים שעובדים ומשרתים במילואים. 

בראיון שערכתי עמו השבוע אמר יהודה משי זהב כי "אני אומר לחבריי כל יום, נגמרה החגיגה, עוד כמה שנים אנחנו צריכים לקחת את המדינה על הגב שלנו, צריך ללמוד איך לעשות את זה. כשהאברכים מתפעלים מפרי הארץ כשהם יוצאים לטיול בבין הזמנים, הם לא מבינים שחקלאי בערבה קם מדי יום לפנות בוקר כדי לגדל אותו, ועכשיו אנחנו צריכים לעשות את זה". רוב החילונים  שסיפרתי, או השמעתי להם את הדברים, לא מיהרו לשמוח על נבואת השוויון בנטל, מה שכולנו שמענו הוא את העובדה שבקרוב הם יהיו הרוב כאן ונשימתנו נעתקה. ובמובן זה צודקים החרדים, הבעייה אינה בצבא או בעבודה (למרות שברור שברגע שייכנסו באופן מלא לסיר הלחץ וכור ההיתוך גם הרתיעה מהם תצטמצם), אלא בעובדה שללא קשר לציונות אנו חולקים שתי מערכות ערכים שונות לחלוטין.

מכיוון שכנגזרת מהיותי ציוני אני מתנגד למדינת דו לאומית ותומך בפתרון שתי המדינות, כך כציוני אני חושב שהדרך היחידה לחבר את החרדים לשאר המדינה הוא להכפיף את שתי האוכלוסיות לסט אחד של כללים, כלומר הפרדה מלאה של הדת מהמדינה, ומי יודע, אולי מהלך זה יצליח לקרב את הצדדים תוך פחות ממאה שנה. 

לכל איש יש סיפור

לכל איש יש שם. ולכל איש יש גם סיפור. מי נתן לו? אלוהים? הגנים? אביו ואמו?
לכל איש יש סיפור, ובערב אחד של מצוקה יצאתי לחפש אותו.
תקוע ללא אייטם, כשמחר אני צריך לחתום על חוזה למכירת דירה
ולהוציא את בנותיי מוקדם מהגן, יצאתי מצוייד במצלמה לחפש אותו.

טלפון למיכאל סולסברי, (מבחינתי) סוכן של סיפורים אנושיים וזכיתי בקופה הגדולה.
קשיש חולה סוכרת המטופל בדיאליזה, שגר במחסן בגודל שישה מטרים עליו הוא משלם כאלף ש"ח בחודש.
ואני, כתב, אוכל נבלות, המתפרנס מסבלם של אחרים, עשיתי את דרכי אליו.
נעים ניסים.

נעים מבלבל, קולו עמוק, הוא אינו מתמסכן. יש לו כבוד.
בשנות השישים לחייו, גרוש עם עשרה נכדים ואף אחד אינו בקשר עמו,
נעים אינו מסתיר דבר.

כיאה לאנשים שהגיעו לתחתית (באנגלית זה עובד יותר טוב who rocked bottom)
הוא אינו מתבייש בדבר.
בגדתי באשתי, התחנתי מוקדם התגרשתי מוקדם. מיד הוא ממשיך
כדבר ברור מאליו מספר כיצד שכב חסר הכרה כששכנתו עברה לידו.
רגע אחרי מספר כיצד חתך ורידים, פעמיים, מבלי לשנות את הטון.
חייו הם רולטה, והוא לעומת זאת נראה משלים עם גורלו מבלי להניד עפעף.

פאקינג שישה מטרים רבועים, מטבח, סלון וחדר שינה ונעים אדיש.
אנחנו, בני האדם שזכו לבית כנראה רגישים מדי.
"ארבע שנים וחודשיים אני חי בצפיפות הזו", הוא אומר והספירה מעידה שמתחת לחזות הנונשלאנטית
מישהו סופר.

לכבוד הגעתי נעים מסלק את שתי הנערות והנער שאירח בביתו.
בעבורו מדובר בסם חיים. יחס.
השכנים בטח מרימים גבה.
מה לו לזקן עם שתי נערות ונער?
גם אני שואל ומיד עונה. להפיר את הבדידות.

שאלתי אותו לגבי תמונה של ילד התלויה במחסן.
הוא הנכד האהוב עליי, אמר מבלי להתבלבל.
אנשים כמוהו אינם כבולים בכבלי הפוליטיקלי קורקט.
מבלי להתבלבל הסביר שאליו הוא מרגיש קירבה.
די מהר הבנתי למה ילדיו אינם בקשר עמו.

בחדר העריכה אומר העורך: "אבל מה עם הילדים שלו?"
"למה הם אינם בקשר?"
ואני עונה: "לך תדע מה הוא עשה לפני?"
"כן" עונה העורך, "ושנינו ממשיכים הלאה".

ונעים?
נעים בטח בדרכו לעוד טיפול דיאליזה.

מחברון לבית צפפא דרך לבנון

היה לילה חשוך בדרום לבנון. צעדנו  מטרים ספורים מהקו האדום בדרכינו להשכיב מארב. המ"מ שלנו שהיה אחלה בחור, אבל חייל לא משהו, הוביל את הכוח. מדאיגה לא פחות הייתה העובדה שאני הובלתי את הכוח שצעד משמאלו. ואם השילוב של שנינו לא מספיק, נוכחותי במארב, בוגר רנה קסין,  העלתה את סיכויינו להיתקל במאות אחוזים. שמרנו על שקט, והמשכנו לצעוד צפונה כשלפתע את הדממה הפרה נפילה, ומיד אחריה צעקה "שיט. תעזרו לי". מיד זיהיתי את קולו של שניידר, המ"מ האגדי. למרות אמצעי ראיית הלילה המתקדמים ביותר והמפות הוביל אותנו המפקד המסור לצוק, נפל, וכמו בסרט מצוייר נעצר בזכות שיח עבה במיוחד. את עשרים הדקות הבאות בילינו בהקשבה לשניידר שקילל בזמן שניסה לחלץ עצמו עם מסור ערכת ההסוואה מהשיח, כשהוא קשור בחבלים למנוע נפילה.

לפני כשנה וחצי עלה סיפורה של נעמה מרגוליס לכותרות הראשיות. הפגנות ענק וגל של מחאה נגד הדרת נשים ליוו את סיפורה של הילדה מבית שמש שספגה יריקות וקללות מחבורת סיקריקים מרמת בית שמש. אבל הרבה לפני שזכתה להיות הסיפור החם התורן, ניסו הוריה והקהילה ממנה יצאה להילחם בתופעה. בדיוק כמו שניידר שלי, גם סנ"צ קובי כהן, אז מפקד משטרת בית שמש, עשה רושם של בחור טוב בהחלט, אבל לא בדיוק מי שהיית מפקיד בידיו מחלקה של בני גרעינים על קו אדום, אבל זה בדיוק מה שעשתה משטרת מחוז ירושלים. הפקידה את בטחונה של נעמה מרגוליס ותושבי רמת בית שמש, איזור עתיר עימותים בין חרדים לחילונים באותה תקופה, בידיו של כהן/ "אני לא זוכר אותו כמישהו שעזר לנו מאד" אמר לי השבוע חבר הכנסת דב ליפמן, מי שעמד בראש הקהילה והמאבק נגד היורקים החרדים ברמת בית שמש. ליפמן, נוח לבריות וחייכן תמיד חסך מילים מכהן, אבל בסרטון הבא אפשר ללמוד מה באמת מה חשו הוא וההורים שניסו להגן על בנותיהם ותחנוניהם לעזרת כהן והמשטרה נענו כך: "אני אטפל בכל דבר שאראה, בכל דבר שיביאו אלי. אם יש תמונה (של היורק) הוא ייעצר" (דקה 02:00 בסרטון). כאילו תפקידו אינו לאתר ולתפוס את העבריינים, אלא התפקיד שמור לאזרח .


לא פעם אני תוהה האם התנהלות הצבא, המשטרה ושאר ירקות נובעת מרוע או טמטום, אבל אחד הדברים החשובים שלמדתי בחיים שלא הכל בחיים הוא "או או", ולא פעם הדברים הם "גם וגם".

"היו שם שלושה קבלנים,  מג"בניקים, יס"מ ושוטרים רגילים, וכל אחד פעל לבד, בלי תיאום עם האחרים" סיפר עלא סלמן, ממנהיגי המאבק נגד כביש 4 בבית צפפא, על התנהלות המשטרה בהפגנה ביום שישי ה- 1.3.13 "היה שם קטע מטורף, שאחד השוטרים כיוון נשק אל אחד המפגינים. אנחנו לא ידענו מי זה, פתאום שמענו אותו אומר לו אני שוטר, ואז ראינו שהוא מרים את החולצה ומראה לו אקדח. כל ההתנהלות הזו ". "אז מה אתה אומר?" שאלתי "האם האלימות של המשטרה הייתה מתוכננת, או אקראית?". "אני חושב שזה היה מתוכנן". אמר סלמן, חמש עשר דקות ההפגנה שהייתה עם אישורים והכל עברה בשקט, ואז הגיעו הפרשים ונכנסו בקהל. למה הם עשו את זה אם הם לא התכוונו להצית את האש?" הוא שאל.

"אני לא חושבת שהם התכוונו להדליק את האווירה", אומרת עו"ד נסרין עליאן תושבת הכפר שנתקלת במקרים רבים של אלימות משטרתית בכלל ואלימות כלפי פלסטינים במזרח העיר בפרט, מתוקף תפקידה כעורכת דין באגודה לזכויות האזרח.
"הביאו מג"בניקים לבית צפפא, מה חשבו שייקרה. הם לא מבינים את ההבדל בין הפגנה בסילואן להפגנה שנערכה פה. הם רואים ערבים ומיד מגיבים כפי שהם יודעים. אבל פה כולם מדברים עברית, למה אתם לא פונים לאנשים, מדברים איתם?".

"זו פעם ראשונה שבבית צפפא נזרק רימון עשן". אומר סלמן. "שבעה משמונת העצורים היו בכלל הסדרנים של ההפגנה. אנשים ניסו להפריד בין המשטרה שנכנסה לתוך ההפגנה לבין המפגינים ודווקא הם נעצרו. אנשים שכבר נאזקו קיבלו גז פלפל לפנים, אומר סלמן. למה?" הוא שואל ומפנה אותנו לסרטון הבא שבתחילתו ניתן לראות את סגן מפקד מרחב מוריה בירושלים, ניחשתם נכון, סנ"צ קובי כהן, מפגין נחישות אותה לא ראינו ממנו בעבר.



וגם בסרטון הבא אפשר לראות את קובי מפגין את הנחישות שהייתה חסרה לו מול החרדים ברמת בית שמש.




פסח 1995, חברון בעוצר, ואני ושאר חברי לפלוגת המסלול שעוד לא סיימה אימון מתקדם הוקפצנו. פעם ראשונה בשטחים. ילדים בני 19, כולם "שמאלנים מניאקים" שנשלחו לשמור על המתנחלים. עומדים במחסום מאולתר בשעות הבוקר המוקדמות ברחוב הריק, כשמבין הבתים מגיח פלסטיני ג'ינג'י, בטח בשנות בשלושים לחייו, נראה מבוהל כולו ומבקש לעבור את המחסום, ואנחנו חבורת צעירים שאין לה מושג חוששים באמת להפר את הפקודות ושולחים אותו לצידו השני של הרחוב. הפלסטיני צועד בבהילות את מאתיים המטרים עד שנעצר במחסום של צנחנים מגדוד 202 שמשיבים אותו חזרה, אלינו. ושוב אנחנו מחזירים אותו אליהם, וכך "שיחקנו" מסירות, כשהפלסטיני נראה חסר אונים. האמת שהסיטואציה התחילה להצחיק אותנו. תוך דקות ספורות שכרון הכוח על הפלסטיני המסכן שעד היום אין לי מושג לאן רצה להגיע, התרגם לצחוק מתגלגל, ואחרי פעמיים או שלוש בהן עבר מצד לצד עבר רכב מג"ב. הרכב עצר בפתאומיות ליד הפלסטיני, הדלת כאילו רעדה שנייה לפני שנפתחה בחוזקה בבת אחת וממנה יצא מג"בניק רחב שעם קת הרובה נתן לפלסטיני מכה בבטנו, וכשהפלסטיני המשופם מקופל, גרר אותו לג'יפ כמו ילד שנגרר על ידי אב חסר רוח, והג'יפ הסתלק מהמקום, וצחוקנו התגבר. בפנים הסיטואציה לא הצחיקה בכלל, אבל הצחוק היה אמיתי ובלתי נשלט.

בדיוק כמו אותו פלסטיני טורטרו השבןע תושבי בית צפפא בין עיריית ירושלים למשטרת המחוז. תושבי הכפר ביקשו להפגין  נגד הרחבת הכביש בככר ספרא. במשטרת המחוז טענו כי הככר היא שטח של עיריית ירושלים ולכן צריכים המפגינים אישור מהעירייה, כשפנו לעירייה טענה העירייה כי כדי להפגין עליהם לבקש את אישור המשטרה. אלא שבמקרה הזה המג"בניק העצבני נכנס כבר במערכה הראשונה בדמות המעצרים שאירעו שבוע שעבר.

ייתכן שגם אותו מג"בניק בחברון היה בתמונה קודם, והסיבה לבהילות של הפלסטיני היה החשש שייתפס, אף על פי שממראהו קשה לי להאמין שהיה מדובר במחבל או מישהו מסוכן.

לא שהפרקטיקות המיושמות בשטחים הן רצויות או ראויות, ובכל זאת כישראלי אתה מאמין, או רוצה להאמין שבישראל עצמה, הדברים פועלים אחרת, אבל כמובן שלא כך הדבר בכל הנוגע לפלסטינים. לפני מספר חודשים ביקשה העירייה להגביל את זכות המחאה והוציאה תקנון אותו לא יישמה עד עכשיו, הראשונים שנדרשו לעמוד בדרישותיה הלא דמוקרטיות היו כמובן הפלסטינים הישראלים. בשכונות מזרח העיר ממילא אין לפלסטינים כל זכויות. אבל אפשר גם לשאול האם מדובר בטמטום או ברוע, או שאולי בשניהם?

ישראלרים? הרהורי כפירה אנטישמיים ואנטי דמוקרטיים

כשברקע המשא ומתן הקואליציוני והשיח הציבורי השולט הוא על "השוויון בנטל", לא ברור כמה הכניסה של החרדים לחברה הישראלית תשנה אותם, ועד כמה הם ישנו אותנו. תופעת הדרת הנשים של העשור האחרון הייתה תגובה למקומה הגדל והולך של האישה החרדית. מה יהיה כשנחיה זה לצד זה באמת? האם האופציה שתישאר לנו היא לחיות כמו המיעוט הלבן בדרא"פ אחרי האפרטהייד, לשמור על מוקדי הכוח ולוותר על הצביון הישראלי?

"אתה רואה את שתי הילדות האלה?" שואלת אותי ענת הופמן, יושבת ראש נשות הכותל, ומצביעה על שתי ילדות בנות חמש  ושבע העומדות בסמוך לחופה בה מובילים את אחיהן למצוות מטרים ספורים לפני הכניסה לרחבת הכותל. "בשבילן כל הסיפור הזה. בשבילן אנחנו מגיעות לכאן כל ראש חודש". התהלוכה עוברת לידינו ולרגע היא משתתקת, מחכה שרעש המתופפים והשופרות ישכך ואוכל להמשיך לשמוע אותה. התהלוכה חולפת לידינו, והיא מפנה את תשומת ליבי לשרשרת השטרות הירוקים שכרוכה על צווארו של חתן בר המצווה. עם התרחקותה של הפמליה היא ממשיכה בקו המחשבה שלה כשהיא מסתכלת על הקרנבל המתרחק. "אולי זה בכלל לא מעניין אותן" היא אומרת. "אולי זה לא עושה עליהן רושם, אבל אולי כן. אולי הן מקנאות? אולי הן רואות איך אחיהן מובל עם כל המתופפים האלה מסביבו ורוצות גם? מקוות שיום אחד גם הן יקבלו את כל תשומת הלב הזו?".

זו הייתה התשובה שלה למה שאמרתי רגעים ספורים לפני כן כשעשינו את דרכינו לרחבת הכותל מחניון גבעתי, שלא ברור לי מה כל הסיפור. על מה היא וחברותיה נלחמות. "הם משניאים עליך את הדת" היא שיגרה את הטיעון האולטימטיבי שכולנו מורגלים כבר לשמוע, ואילו אני הסברתי שיש לי התנגדות עקרונית לדת, לאו דווקא זו היהודית. את העניין הפמיניסטי אני יכול להבין, אבל למוטיבציה הדתית קשה לי להתחבר, והטיעון הזה על שתי הילדות, אני מודה, בהחלט הצליח לגעת גם בי.

תופעת הדרת הנשים היא אחד הנושאים שקיבלו חשיפה תקשורתית רחבה (לפרקים) גם בגלל הסקסאפיל שלה, אבל בעיקר בזכות מאבן העיקש של לא מעט נשים, דתיות לאומיות וחילוניות שראויות לכל מילת הערצה שדאגו להעלות את הנושא לסדר היום.

את העתירה לבית המשפט העליון נגד משרד התחבורה, אגד ודן על נגד קיומם של קווי המהדרין, הגיש המרכז לפלורליזם יהודי, שבראשו עומדת ענת הופמן. קשה לומר מילה רעה נגד המאבק החשוב הזה, או נגד כל המאבקים הפמיניסטיים שהצליחו לייצר דיאלוג אמיתי בחברה הישראלית שלו גם הד חוזר במציאות, וובכל זאת אנסה להציג את הרהורי הכפירה האנטישמיים והאנטי דמוקרטיים שלי, שחרף ההבנה והמודעות לכך שהם כאלה, עדיין רוחשים בירכתי מוחי.

את בוקר פורים התחלתי בביתה של הופמן, דלת המקרר שלה מלאה מגנטים פוליטיים ומחולק לשתי מחלקות עיקריות, פוליטיקה אמריקאית המחולקת לאגף פמיניסטי ואגף בוש, ומצד שני המחלקה החרדית שרובה ככולה מגנטים של פאשקעווילים, שיכולה כמעט להתחרות באוסף הפאשקעווילים של יואליש קרויס "אחרי שנים של לימוד של החברה החרדית אני מנסחת בקלות פאשקעווילים, ואף אחד לא מאמין שאני כתבתי אותם" היא אומרת כשהיא מניחה עוד דוגמה לפאשקעוויל עויין.


"אבל בשביל העיסוק הזה בחרדים צריך גם איזו שפה משותפת איתם נכון?" שאלתי, "שונאים סיפור אהבה, אתה שואל?" ענתה בשאלה כמו יהודיה טובה. "לא, עניתי, אני שואל מאיפה המוטיבציה? כשאני מגיע למאה שערים, עם כל הריחוק שלי מהדת, אני מזהה משהו מוכר בתרבות, משהו מאבי, שהיידיש והרבדים העמוקים שלה קיבלו אצלו ביטוי חזק" מבקש להדגיש שהעניין הוא התרבות ולא הדת, המגרש בו מתנהל המאבק שלה. "כמובן שלמדתי את החברה הזו לעומק כדי להבין אותה, אבל היא חיה גם אצלי" היא מסבירה כשהיא מרימה ספר בישול מזרח אירופאי "אני אלופה בבישול מזרח אירופאי, ואפילו בזה אני עדיין לומדת לפעמים דברים חדשים" היא מסכמת בזמן שהיא מציגה את הספר עב הכרס.

"אבל את לא חוששת מכך שההצלחה שלכן במאבקים על זכויות נשים מחזקת את התהליך שכבר התחיל של כניסת החברה החרדית לחברה הישראלית, ככל שאתן מצליחות להשפיע עליהם והם נכנסים יותר לדיאלוג איתנו, ככה יש להם יותר דריסת רגל אצלנו, ואני לא בטוח שאני מעוניין בכך" סיכמתי את הטיעון. "אבל גם ככה הם חלק מהחברה הישראלית. מה אין להם תעודת זהות ישראלית?" ענתה. "וודאי שיש להם". עניתי, "אבל הם לא חלק מהחברה הישראלית" מנסה להבחין בין המציאות וההגדרות הפוליטיות, לבין השייכות החברתית שהם מנסים לבדל עצמם ממנה.
"אני חושבת שיש לנו המון מה ללמוד מהחברה החרדית" ענתה הופמן. "החריצות, המסירות, הערכיות. הכוח של הנשים בחברה החרדית. אבל להם יש המון מה ללמוד מאיתנו".

משמאל למעלה בכיוון השעון: 1. אחת מנשות הכותל עם שלט Just say no Vashti.
2. ענת הופמן מחזיקה מגילה משפחתית בת 300 שנה.3.  מתראיינת ל CNN מחופשת
לגבר חרדי. 4. קריאת מגילה ברחבת הכותל 5. עם אזיקים ורודים.

יצאנו לכיוון הכותל ושאלתי אותה אם היא חושבת שאני צודק, שהעובדה שהן מצליחות באופן יחסי במאבקיהן יוצר יותר חיבור בין החברות. "בהחלט" היא ענתה. "חלק מההקצנה היא כתגובה לתהליכים בהם החברה החרדית זיהתה את כוחה ההולך וגדל של האישה. לא סתם ההקצנה של הדרת הנשים החלה בעשור האחרון. הרי אם ילד צריך לדעת עניין הלכתי כלשהו, הוא יודע שאבא יודע. זה חשוב ומכובד. אבל אם הוא צריך לדעת לאן לפנות בביטוח לאומי כדי לסדר עניין כזה או אחר הוא פונה לאמא. ואיך אני מגיע ממקום מסויים לאחר ועוד אינסוף שאלות שהן אולי מכובדות פחות אבל הן חשובות ליומיום, והרי אנחנו חיים בעולם הזה. אז הם חיפשו ומצאו דרכים לדכא את הנשים". וזה עובד שאלתי? "בוודאי" היא ענתה. "ומעבר לכך, ככל שחיים יותר בעולם הזה יש יותר סכנות של החיכוך עם החברה החילונית. לא סתם רק בשנים האחרונות נכתבה תפילת הצניעות. אתה יודע מה זה עושה לדימוי העצמי שגם ככה הוא בעייתי כאישה שהיא נתפסת כמפתה מעצם הוויתה, אבל כשצריכים לשנן את התפילה הזו".

אני חייב להודות שאני לא רק הדיוט, אלא גם בור מוחלט, והנושא המרתק הזה שבוודאי רבים מכירים מלפני ולפנים הוביל אותי לשיטוט ברשת ופתח עולם מלא של נושאים שלא הכרתי, אך כל השיטוט לא הצליח לענות על שאלתי. האם ייתכן שדווקא ההצלחה של מאבקי הנשים תחזור אלינו כבומרנג. תהליך ההתחרדלות וכניסת החרדים לחברה הישראלית מעמיד אותה במצב מסובך בהרבה. כשהם חלק מהחברה צריך להתחשב גם בהם, והמאבקים המוצלחים מכניסים אותם פנימה. גם "השוויון בנטל" שכולם חוזרים עליו כמנטרה בחודשים האחרונים הוא סכנה לחברה הישראלית.
תהליך ההתחרדלות של הציונות הדתית (למרות התדמית הידידותית של נפתלי בנט) הוא תהליך שכבר נותן אותותיו בצבא.
הרי הצבא לא ערוך ומוכן לכניסה מאסיבית של חרדים אליו, אבל האם אנחנו מוכנים לכך? האם הקו שאומר שברגע שייכנסו לשוק העבודה (נעזוב רגע אפילו את הצבא, ולצורך הדיון נתעלם מהצורך הכלכלי של העלאת התל"ג שהוא חשוב הרבה יותר) יאבדו הרבנים את הכוח שלהם והחרדים ייתמתנו נכון?

ראש חודש כסלו, נובמבר 2012, לורה ורטון עטוית טלית מורחקת מהכותל

"אין קשר בין שני הדברים" עונה בנחרצות חברת מועצת עיריית ירושלים, ד"ר לורה ורטון ממרצ. שלא כמו ענת הופמן היא אינה באה מהכיוון הדתי, ובכל זאת התפללה גם היא בכותל עם טלית והורחקה מהמקום. "העניין הוא שנתנו לקרן למורשת הכותל להחליט בעבורנו מה ראוי ומה לא".היא אומרת. "ובכך קיבלנו את הערכים שלהם, ואת זה באנו לשנות" עד כאן הגישה דומה, אבל במאבק נגד ההדרה היא מציבה עצמה במקום שונה. לפני הכל היא טוענת מדובר במאבק על שלטון החוק. "מדינת ישראל ויתרה על המונופול על הכוח במקומות רבים במדינה, ביניהם גם מאה שערים והעניין הראשון הוא לאכוף אותו". ולסוגיית השפעתה של החברה החרדית על החברה הכללית היא כאמור חסרת פשרות "אנחנו לא צריכים להשתנות, אלא לעמוד על הערכים שלנו, ולהעמיד אותם במקומם, או אגיד את זה אחרת, אני לא במשא ומתן אתם". בשנים האחרונות בחנה ורטון את הפעילות החרדית בשדה ההשכלה (הנה דוגמה אחת) והמציאות בשטח מקוממת אותה. "אני לא מצליחה להבין את ההקלות שלהן זוכים החרדים כל הזמן, כמו למשל במוסדות להשכלה גבוהה, אם אתם רוצים לרכוש השכלה גבוהה כי אתם מבינים שזה חשוב, אז תתאימו את עצמכם ותלמדו את הבסיס, אל תצפו שאנחנו נתאים את ההשכלה הגבוהה אליכם". וההקשר לדיון הקודם מבחינתה הוא ברור "הסיבה לסחף לחרד"לות היא ההצלחה של החרדים. ככל שהצבא בא לקראתם הוא רק מחזק את התהליך הזה. אם אנחנו לא נעמוד על העניין הזה הדתיים הלאומיים ימשיכו ללכת אחריהם".

"אבל" אני ממשיך להקשות, "התהליכים הם כמעט בלתי הפיכים, כמו שאנחנו שנייה לפני שאנחנו הופכים למדינה דו לאומית, כך גם עם החרדים. נניח שהם מתגייסים ומקבלים את כל הערכים, מבחינה דמוגרפית הם אחוז לא מבוטל, אנחנו הופכים למדינה שבקושי אפשר לקרוא לה מדינה מערבית". ורטון שחיה את הנושא שלפה תשובה מוכנה, "תראה, כמו שבדרום אפריקה המיעוט הלבן ממשיך להחזיק במוקדי הכוח, כך גם כאן. הם לא משכילים, אין להם רופאים, לא אדריכלים, הם פשוט לא יכולים לחיות בלעדינו. למה הם משתלטים על שכונות שלנו? גם בגלל העניין הדמוגרפי, אבל גם בגלל שהם לא יכולים לתכנן שכונה בעצמם, אז הם משתלטים על שלנו. זה לא ששלטון המיעוט הלבן רצוי או צפוי, אבל ברור לי שאחת הסיבות להקצנה הדתית היא פחד הרבנים מכל האמצעים הטכנולוגיים שמקשים עליהם לאכוף את הבידול שהם שואפים אליו. עכשיו, כשהדלתות נפתחות, יש ותהיה יותר ויותר חרדים שלא יסתפקו בחיים הדלים -- אינטלקטואלית, תרבותית וחומרית -- שבהם הם חיים. הם ירצו להתקרב אלינו ולכן כל-כך חשוב שנעמיד כללים ברורים. הציבור החופשי חייב לעמוד על העקרונות שלו ובעיקר: פתיחות, שוויון וסובלנות. ".

עם כל הכבוד לורטון על הנחישות בשטח ועל פעילותה, אני מתקשה לומר שהתמלאתי בתקווה. האפריקנרים (הבורים) ראו עצמם כשבט הלבן של אפריקה, ובעיניהם, הם בניגוד לבריטים היו נטועים במקום (קצת כמו שהמתנחלים רואים את החיבור שלהם לארץ לעומת החיבור הרופף שלנו השמאלנים, במידה מסויימת של צדק),  אם הבחירה היא בין לחיות כאפריקנר בעידן שאחרי האפרטהייד, לבין לזכות  בסופו של דבר, באופן מטאפורי, בזכות הנחשקת להתפלל עם טלית בכותל, אני חושש שאולי אני מעדיף את הפוליטיקה הישנה. לשמן קצת את החרדים שימשיכו לחיות את חייהם עם כל הדיכוי (שלא רק נשים חוות אותו, אלא כל החרדים, כל אחד בצורה קצת אחרת) אבל יניחו לי בשלי.
ואולי יש אופציה שלישית, ואני מתקשה להאמין שאני כותב את זה, אבל דווקא מי שסיפקה את דעתי מבלי ששאלתי אותה אפילו היא מירב מיכאלי בנאום הבכורה שלה בכנסת:



אולי אנחנו מספיק בשלים כחברה לקבל מסרים כמו זה, ואם לא, אני בכלל לא בטוח שאבחר להיות ישראלר.

רשימות וכתבות מעניינות שנתקלתי בהן:

גוזרות תענית: בשנים האחרונות מרכזי הטיפול בהפרעות אכילה מוצפים בנשים דתיות שמתמודדות בסתר, מתחת לחצאיות ולשרוולים הארוכים, עם אנורקסיה ובולימיה. כעת, כששיעור הסובלות מהמחלות משתווה לזה שבאוכלוסייה החילונית, מנסים במגזר להבין איך זה קרה להם.
כל אישה היא רוגלע: נערות יהודיות שומעות מפי רבנים ומורים שהן אשמות בפיתוי הגברים חלשי האופי. על נערות קתוליות נאסר לנעול נעלי לכה מחשש שתחתוניהן ישתקפו. חוקרות פמיניסטיות, גם מהזרם הדתי-הלאומי בישראל, קוראות תיגר על האדרת הצניעות
הפמיניזם כמנצח העצוב: במאמר זה מבקשת רונית עיר שי לחרוג בדיון ממסגרת הדיון ה"תקין פוליטית", ומאתגרת את עצם המושג "זכות לרב-תרבותיות" משום שמדובר תמיד בזכות לתרבות שעוצבה בידי החזקים . החוקרת דנה במושג צניעות ובשיח אודותיו וקוראת להתייחס לשיח הפמניסטי אשר מבקש ליצור צניעות במובן עמוק, מכבד והדדי יותר.
לולאת האל - דעות: באופן כללי בלוג מרתק.
גבולות הגזירה - קווים לדמותו של הפיצול הרצוי בציונות הדתית.
בשאר אל-אסד - 97.6%; המועמד החרדי - 98.2%: ישראל מאפשרת לגופים אלמוניים לנהל את מערך הקבלה לבתי-ספר החרדיים, ולהתערב בכל אורח-החיים של משפחות התלמידים אנשים שעסקנים קנאים שולטים בהתנהגותם, יוכלו להשתלב בתעסוקה ובחיי המדינה?

אדם לכלב, זאב/ ד"ר דבורקין ומיסטר עוזרי

לפני ארבעה חודשים הורעלו כמה כלבים בדרום העיר בסטריכנין, תלונה הוגשה למשטרה, אחרי ארבעה חודשים המליץ החוקר להגיש כתב אישום נגד סגן הווטרינר העירוני בירושלים. חבר הכנסת דב חנין פנה למנהל השירותים הווטרינריים בעניין וקיבל מסגנו מכתב מלא באי דיוקים. קיצורו של עניין, הכלב הוא אולי  ידידו הטוב של האדם, אבל האדם הוא חרא של חבר לכלב. 

עם חברים כאלה מי צריך אויבים (אפשר לדלג) 

עוד לפני שנכנסתי לשביל המוביל לבית ראיתי את טיפות הדם. חסר שקט עברתי בשער וראיתי שהטיפות מובילות למדרגות ביתי. התחלתי לרוץ במעלה המדרגות, חסר שקט. האפשרויות התחילו לרוץ במוחי. הסבירות הגדולה ביותר מבחינתי הייתה שקרה משהו לשותפתי, חברתו של השותף עמם חלקתי דירה. הבית היה פתוח והדם היה מרוח בכל מקום, על רצפת הסלון, בחדרם. אפשר היה להבין שמדובר בדימום רציני, ומי שדימם לא ממש ידע לאן ללכת. 

יצאתי מהבית תוך שניות ספורות. באותם ימים, שנה ראשונה באוניברסיטה, לא היה ברשותי אפילו טלפון סלולארי, שנחשב עדיין למוצר מותרות (וגם קולר אלקטרוני לא רצוי). ניסיתי להבין מה קרה, כשראיתי ניידת משטרה והתקהלות בסמוך למועצת יש"ע ששכנה מול הדירה השכורה. עד מהרה התברר לי כי שותפתי יצאה לטיול עם כלבה שנבח על מתנחל שהיה במקום ונלחץ. וכטבעם של מתנחלים שנלחצים, שלף אקדח וירה, במקרה הזה בכלב רועה גרמני חביב במיוחד.
באותו יום בחמש כבר התראיינו שותפיי וסיפרו על חוויותיהם הקשות מהאירוע, שנגמר בסופו של דבר בחבישה לכלב שכדברי הפתגם, נבח, אך לא נשך.

זה לא היה המקרה הראשון בו נתקלתי באכזריותם של בני האדם לידידו הטוב ביותר של האדם. הייתי בן חמש כשחומי הורעל. אני לא זוכר ממנו הרבה, חוץ מצורתו (היום אני יכול להגיד שמדובר היה בגולדן רטריבר לא בטוח אם מעורב או גזעי), וש"דוסים" אחראים למותו אחרי שפיזרו רעל עכברים. "הם לא אוהבים כלבים" היה ההסבר שקיבלתי מהורי ונחקק במוחי כשניסיתי להבין מי אחראי למותו של חומי, ובעיקר למה. 

כמה שנים אחר כך, כשהייתי בן 11 או 12 מצאתי כלבה צולעת משוטטת, או יותר נכון כלבה משוטטת וצולעת מצאה אותי. שיחקתי איתה והיא עקבה אחרי עד ביתי. ידעתי שהוריי לא ייתנו לי לקחת כלב, אבל גורת הדוברמן הצולעת הייתה כל כך מסכנה שניסיתי בכל זאת. רחמיה של אמי נכמרו על הגורה והיא הסכימה שנשקם אותה עד שיימצא לה פתרון. 

תוך זמן קצר הגיעו אלי ילדים שהודיעו שמדובר בכלבה שלהם ושמה פפסי. תחקיר מהיר בשכונה העלה שפפסי באמת הייתה שלהם, הם היו קושרים אותה בחצר מאחרי הבניין ובצליעה "זכתה" כנראה מהם. "הלכתי איתם מכות" ופפסי נשארה בחזקתי, ברור שגם מאמי קיבלתי גיבוי למהלך ופפסי נשארה בביתנו. אין לי מושג כמה זמן זה לקח, אבל כנראה אחרי שבועיים מצאה אמי בית לפפסי אצל נגר ערבי שהכירה והיה זקוק לכלב שמירה.

הפרידה מפפסי הייתה קשה, אבל מדובר במקרה שלישי בו גיליתי שבני אדם אינם החברים הכי טובים של חבריהם הטובים ביותר. ובמילים אחרות, עוד כמה חברים כמונו על הכוכב הזה ואבדנו.

ד"ר דבורקין ומיסטר עוזרי

מימין פאפי הניצול, משמאל דפי שהורעלה ומתה

לפני ארבעה חודשים יצאו פפי ודפי לטיול עם בעליהם בארמון הנציב. שני הכלבים היו קשורים ברצועה אך כשחזרו לביתם החלה דפי לפרפר וקיבלה עוויתות ולבסוף נפלה. בעליה מיהרו עמה למרפאה הוטרינארית ושם לא הצליחו להציל את חייה, כשבעליה חזרו לביתם עם גופתה החל גם פפי לקבל עוויתות. הפעם מיהרו השניים ובמרפאה הצליחו להציל את חייו. מבדיקות הדם שנערכו בשני הכלבים התגלו שאריות סטרכנין, אותו רעל עכברים שהרג גם את חומי שלי.
בסטרכנין, חומר מסוכן שהשימוש בו מחייב אישור מיוחד עם נהלים ברורים מאד, משתמשת עיריית ירושלים בכדי להמית כלבים משוטטים המגיעים משטחי הרשות, שלרוב אינם מחוסנים ולכן מהווים איום.
לאחר מותה של דפי התגלו מקרים נוספים בארמון הנציב, באותה הזירה הסמוכה לבית הספר סליסברג, ומקרים נוספים בדרום העיר. תלונה הוגשה במשטרה בכדי לברר מי עומד מאחורי ההרעלה, והשבוע המליץ חוקר המשטרה שבחן את הנושא להגיש כתב אישום נגד  ד"ר אסף בריל, סגנו של הוטרינר העירוני. סעיף האישום המומלץ הוא שימוש רשלני בחומר מסוכן. מאז שורת מקרי המוות המסתוריים, שעיריית ירושלים טוענת שאין לה קשר אליהם, לא הוארך ההיתר שלה להשתמש בסטריכנין. השבוע הגיש רפ"ק שמעון קדוש המלצה למחלקת התביעות במשטרה להגיש כתב אישום.

  

עוד לפני החלטתו של החוקר, שנדגיש היא עדיין בגדר המלצה לתובעת המשטרתית, יוני שוהמי וחבריו פנו לחבר הכנסת דב חנין שייתערב בסיפור. בתשובה לפנייתו של חבר הכנסת חנין השיב משרד החקלאות מכתב מנומק.
מכתב זה, עוד לפני שהוכרע האם השירות הווטרינרי של עיריית ירושלים הוא האחראי להמתת כלבי הבית, מטריד מאד.

סעיף 3 בדף הנהלים של משרד החקלאות, שנכתב בשנת 2002 ונשלח לכל הווטרינרים הרשותיים מספר כי

אולם סגן מנהל השירותים הווטרינריים כנראה לא מודע לנהלים לשימוש בסטריכנין, שאחד מקודמיו בתפקיד מנהל השירותים נווטרינריים בשדה, הד"ר מ.חיימוביץ' הפיץ לפני כעשור, ומפרט כיצד יש להשתמש בחומר המסוכן כל כך, שלפי המסמך לפחות, יכול להרוג בני אדם.

הסעיף הראשון בדף הנהלים של משרד החקלאות מתייחס להיתר השימוש בסטריכנין, ולאחר שהוא מסביר כי השימוש ברעל המסוכן הוא מוצא אחרון הוא מגדיר את תוקף ההיתר כך:

"תוקפו של ההיתר יהא מוגבל מוגבל לתקופה שלא תעלה על 30 יום. יש לשלוח העתק ההיתר למנהל הלשכה הווטרינרית המחוזית".

 במסגרת נסיונו של סגן השירותים הווטרינריים להגן על הווטרינר העירוני של עיריית ירושלים הוא כותב בסעיף 8א, במכתב התשובה לחבר הכנסת דב חנין כי:

"על פי חוק אסור השימוש בסטריכנין, או בכל רעל אחר, אלא בהיתר מאת מנהל השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות, לשירות הווטרינרי בירושלים ניתן היתר כדין".

ואחר כך מוסיף בסעיף ג':

"פרסום ביצוע הדברת כלבי הבר מתבצע בהתאם לתנאי ההיתר. בין היתר מדובר על פרסום מדי שלושה חודשים בכל המקומונים ובשלושת השפות (עברית, רוסית וערבית), תוכן הפרסום מפרט את הפעולות הננקטות על ידי השירות הווטרינרי ומזהיר את כל בעלי הכלבים בעניין ביצוע הדברת כלבים וחיות בר".   

כיצד הדברים מסתדרים? איך ניתן היתר לשלושים יום לפי הנהלים, אם על הווטרינר הרשותי ליידע שלושה חודשים מראש? האם ניתן לו היתר לשלושה חודשים? קארט בלנק כזה? כנראה. אלא שגם הסעיף הזה לוקה בחוסר אמירת אמת.
הסעיף הראשון המתייחס להשמדת כלבים ברעל בדף הנהלים, מתייחס לדיווח לתושבים, ודורש מהווטרינר הרשותי כך:

1. הודעה - לפחות יומיים בטרם ביצוע ההשמדה יש לפרסם הודעה, בכל היישובים שבקרבת מקום הפעולה, בכתב ורצוי גם בכלי התקשורת על המקום, מועד ושעות הביצוע".

עד כאן להתייחסות סגן מנהל השירותים הווטרינריים לנהלים שקבע משרדו. לגרסת המשרד לא עיריית ירושלים היא האחראית למותם של כלבי הבית בדרום העיר, אלא ככל הנראה מישהו שהחליט להרעיל כלבים. מחשבה די מוזרה בהתחשב בעובדה שסטריכנין הוא חומר מסוכן שרק בסמכות משרד החקלאות להנפיק, כלומר מישהו היה צריך להשיגו בדרכי מירמה מהמשרד, אבל ניחא.

בשיחות סגורות בעיריית ירושלים הסביר הווטרינר העירוני ד"ר זוהר דבורקין כי יש להבין את האירוע בקונטקסט הסטטיסטי שלו, והוא שלושה כלבי בית מתוך 6000 המתות של כלבים בארבע השנים האחרונות. למה ארבע שנים? כי אירוע דומה אירע לפני ארבע שנים, אז הורעלו בעטרות, בסמוך למרפאת צער בעלי חיים שלושה כלבים של אחד המתנדבים בעמותה בסטריכנין, ותוצאות העימות בנושא הוביל למאבק ארוך ומתוקשר בין הצדדים, במסגרתו ניסה דבורקין לקחת מהאגודה את סמכותה לשמש כבית מחסה לבעלי החיים בטענה כי התנאים הפיזיים הקשים הם בבחינת התעללות בבעלי החיים.

בכל מקרה בהנחה ואכן השירות הוטרינרי של עיריית ירושלים אחראי להמתת הכלבים בדרום העיר משמעות הדבר שכל הסעיפים בדף הנהלים של משרד החקלאות היו בגדר המלצה שלא יושמה. לפי מכתבו של סגן מנהל השירותים הווטרינריים עוזרי כל הפיתיונות ניתנו בהאכלת יד, וברגע שהתגלו מקרים של מוות מסטריכנין הופסקה ההדברה, אלא שימים אחרי המקרה של פאפי ודפי צצו מקרים נוספים של הרעלות. כלומר, פתיונות הונחו בשטח. במקרה כזה ישנם נהלים ברורים מאד שלא יושמו:

10. הנחת הפיתיונות - ...חובה לסמן כל פיתיון בדיגלון, על מנת שבמידה ולא נלקח ניתן יהא למוצאו בבוקר.
11. אזהרה לאזרחי הסביבה - ביישובים הסמוכים למקום בו פוזרו הפיתיונות יש לתלות "אזהרה" בולטת. כן     יש להציג אזהרה על לוחות קרטון ליד מקום הפיזור.
12. בקורת התוצאות - יש לחזור לשטח למחרת מוקדן ככל האפשר בבוקר, לאסוף את הפיתיונות שלא נאכלו, לעטפם בשקית ניילון, להעבירם להשמדה במכון הווטרינרי בבית דגן.

נזכיר, המדובר בסטריכנין, רעל מסוכן לבני אדם שפוזר בסמוך לבית ספר, סליסברג, בליבה של שכונת מגורים.
 אולי הגיבוי לו זוכה השירות הווטרינרי של עיריית ירושלים הוא חוסר הרצון של משרד החקלאות לבדק בית אצלו, ייתכן?

ממשרד החקלאות הסתפקו בתגובה לקונית לכל הטענות שהובאו כאן:
המקרה מוכר לנו והינו בבדיקה, תימסר תגובה בנושא לאחר קבלת דוח המשטרה וסיום תהליך החקירה.

ומעיריית ירושלים נמסר בתגובה:
נושא אישורי הדברה הינם באחריות הממונה על השירות הווטרינרי במשרד החקלאות ויש לפנות אליהם.
הווטרינר העירוני סייר במקומות בהם דווחו ההרעלות ונפגש עם בעל הכלבה, סייר במסלול ההליכה ובדק את טענותיה. מבדיקת המקרה עולה כי במקום לא פוזר רעל.
חשוב לציין כי חקירת הנושא עדיין לא הסתיימה ויש להמתין לסיומה בטרם הסקת מסקנות או קבלת החלטות.
הנהלת העירייה נותנת גיבוי מלא לעובדי השירות הווטרינרי שפעלו לאורך כל השנים בהיתר ועל פי החוק לטובת בריאותם ובטיחותם של תושבי העיר ובעלי החיים בה.

יושב על הגדר

"מה שעיריית ירושלים החליטה לעשות כאן היא להקטין ראש ולשחק אותה נעלבת". אומר עו"ד רועי גיא גרין, המייצג את בעלי אחד הכלבים שהורעלו. מאז מקרה ההרעלה שלל משרד החקלאות את רשיונו של השירות הווטרינרי של עיריית ירושלים לשימוש בסטריכנין ותופעת הכלבים המשוטטים בקו התפר הלכה והתגברה. גרין, שבעבר ייצג גם את צער בעלי חיים בעימות מול הווטרינר העירוני, טוען כי ברגע שתופעת הכלבים המשוטטים מהרשות הפלסטינית התגברה, עשתה לעצמה עיריית ירושלים חיים קלים ובמקום ללכוד ולהשתמש בכלים שונים להילחם בתופעה בחרה להשתמש בפתרון הקל ביותר, הרעלה. כעת, כשההיתר נשלל מהעירייה היא בוחרת להתעלם מהבעייה ופשוט אינה נלחמת בה.

"אם משרד החקלאות לקח את ההיתר, אז שייתן פתרון אחר" אומרת יעל ענתבי, חברת מועצת עיריית ירושלים ונציגת שכונת פסגת זאב בעירייה. "מדובר בסכנה אמיתית, אלה כלבים מסוכנים שמשוטטים בשכונה בלי חשש ומטילים אימה על הילדים והתושבים".
עיריית ירושלים מסרה בתגובה לטענות:
העירייה מבצעת הדבר של כלבי בר משוטטים בפיקוח ועל פי הכללים. נושא אישורי הדברה הינם באחריות הממונה על השירות הווטרינרי במשרד החקלאות ויש לפנות אליהם.
ומשרד החקלאות בחר שלא להשיב גם בעניין ותגובה תבוא רק לאחר שייתבררו תוצאות חקירת המשטרה.

פרידה

שנים עברו מאז שנפרדנו, ועדיין מדי פעם אני מתעורר ונזכר שחלמתי עלייך. מחצית מחיי היינו יחד, תמיד היית שם לצידי מנחמת ומרגיעה. גם בתקופות הקשות ביותר, כשהכל היה מתמוטט ומתפרק, תמיד היית שם לאסוף אותי, לקחת אותי הצידה ולהרגיע.
זו לא הפרידה הראשונה שלנו, נפרדנו פעמים רבות בעבר. כל פעם כזו הייתה סיוט. לא עברו יום, שעה לעיתים אפילו דקה, מבלי שחשבתי עלייך.  כולם היו אומרים לי "עזוב אותה, היא לא בשבילך", אבל הם לא ידעו מה זה לנשום אותך, מה זה לשאוף אותך.  הם ניסו לשכנע אותי שבלעדייך יהיה לי עדיף "אפילו הריח של הפרחים יהיה עז יותר" הם אמרו, אבל את היית כמו אוויר בשבילי ותמיד חזרתי אלייך.

פעם הם אפילו הצליחו לשכנע אותי, והלכתי לרופא שיעזור לי. הוא נתן לי כדורים. הם טשטשו אותי, לאט לאט הרגשתי איך התלות הלא רציונאלית שלי בך הולכת ונעלמת. אבל למרות שהצורך בך פחת, תופעות הלוואי הכריעו אותי. את התשוקה הפיזית החליפו סחרחורות, גירודים וקושי בשינה. הכדורים הצליחו אולי לעבוד על המוח אבל לא על הגוף. מי אמר שהחיים רציונאליים? הפסקתי עם הכדורים וחזרתי אלייך.

את הענקת לי בטחון, שמת חיץ ביני לבין העולם, מסך עשן, כמו הזקן הצרפתי שלי שמסתיר את פני, כך גם תנועת ידי כשהייתי מקרוב אותך אל פי הסתירה משהו. אני הייתי קורא לך סיגי, ואת לא היית עונה. תמיד פאסיבית ושקטה אבל גם תובענית ונאמנה.

בדיוק לפני ארבע שנים נפרדנו. אולי הרגשתי בטוח יותר ולא הייתי צריך את המחיצה הזו ביני לבין העולם, אולי פשוט הייתי חזק יותר. בכל מקרה ביום אחד החלטתי שזהו. לא סיפרתי לאף אחד. ידעתי שאם אגיד ייסתכלו, ייבחנו וינסו אותי. אחרי ארבעה ימים אזרתי אומץ וסיפרתי לאשתי. "את מרגישה שמשהו שונה בי?" שאלתי כשהיא הגיעה לסלון אחרי שסיימה לתלות כביסה? היא הסתכלה, היססה, ואז אמרה: "קיצרת את הפאות...?" "לא. הפסקתי לעשן" עניתי, אבל לא בגאווה ובבטחון, אלא בחשש, ידעתי שעכשיו הדברים מתחילים להיות ממשיים. תגובתה הייתה מפתיעה: "מה פתאום?!?" אמרה בהחלטיות  "לפני חצי שעה ראיתי אותך מעשן במרפסת". "לא" התעקשתי "כבר ארבעה ימים שאני לא מעשן". אשתי חשבה כמה רגעים ואז חיבקה אותי בשמחה. עד אז הבינה שמדובר בעסקת חבילה, עכשיו משפורקה החבילה מיוזמתי, שמחה.

עבר שבוע וחצי עד שהעזתי להרחיב את מעגל השותפים. מה שהתחיל מבחינתי כתגובה מוזרה אצל אשתי, הפך לריטואל. כל מי שסיפרתי לו שהפסקתי לעשן התעקש שראה אותי מעשן לפני שעה, שעתיים או עשרים דקות. לא משנה כמה מחיתי כולם ראו אותי מעשן במשרד, בחדר המדרגות בדרך למכונית ואפילו במקומות אסורים כמו ליד הקונטרול. כמו שלי היה קשה לוותר עלייך, ככה היה קשה להם לראות שאנחנו לא יחד.

לא ברור מה עשה את הפעם הזו שונה מקודמותיה. אבל למרות מבחנים קשים שעברתי בדרך, כמו פטירתו של אבי ואינסוף אירועים אחרים לא נשברתי. חיבתי אלייך לא פסה, כשאני מריח אותך פעמים רבות אני מתמלא געגועים, לפעמים גועל. לא פעם ולא פעמיים אני חושב על לחזור. נו... לחשוב מותר.

זה היה השבוע שהיה/ טיול בין שסעים בבירה

"מה אתה מטורף?" סיפר לי פעם מוצי דהמן, ראש המועצה האזורית  הקטנה בארץ, מגילות ים המלח, על שיחה שהייתה לו עם עם רון חולדאי, כשעשה לו סיור בקיבוץ. "כל כמה מטרים אני רואה אותך עוצר מדבר עם מישהו אחר" אמר לו חולדאי "למה אתה צריך את זה?" הוא שאל אותו. "זה באמת אחד התפקידים הקשים ביותר של פוליטיקאי" סיכם דהמן שניהל 3000 תושבים.  בשנה האחרונה ערכתי את התכנית שאלה מקומית, שיחה אישית ראשי השלטון המקומי. כל ראשי הרשויות הקטנות חזרו על הטענה, ככל שהעיר קטנה יותר, הם אמרו, כך קשה יותר לנהל אותה. ולמרות הטענות המלומדות, ירושלים, שהינה העיר הגדולה בארץ מזמנת מכשולים ומשוכות פוליטיות קשות ביותר לעומדים בראשה.  אומרים שהאינטנסיביות החדשותית בארץ אינה דומה לשום מקום אחר. על אותו משקל אפשר בהחלט לומר שהאינטנסיביות בפוליטיקה המוניציפלית בירושלים אינה דומה לזו של שום עיר אחרת. ההספק של שבוע אחד בירושלים, לא ישווה לשום ביצה, קטנה ככל שתהיה. "מכל שסע שיש בחברה הישראלית, כל בעייה, כל חיכוך בין אוכלוסיות ומגזרים יש לנו פה והרבה" אוהב תמיד ברקת לומר כשהוא מדבר על תפקידו המסובך של ראש עיריית ירושלים. והוא צודק. בשבוע האחרון הוא היה צריך לטפל בכמה שסעים ומתחים שהם חלק יומיומי מההוויה והחברה הישראלית, ובחר לטפל בדברים בדרכו.

רמת שרת, בית וגן ומה שביניהם/ השסע החילוני חרדי

עד לפני שנים חמש שנים תפסה האג'נדה החילונית לוחמנית נפח רב בהרבה גם בעבודתי וגם בתודעתי כירושלמי וכפליט צפון העיר. העובדה שהעיר התחרדה ושחברי ("הצעירים") ברחו, הייתה אז הרבה יותר מוחשית בעבורי.

באותם ימים, ימי טרום האבהות, היה ההיצע הדל של מקומות הבילוי, התמעטותם עד היעלמות של הפרצופים המוכרים, והכפייה הסמויה והגלויה בעיר, מוחשיים מאד עבורי.

רחביה, ליברלית או חרדית?

ואז לפני שש שנים נולדה בתי הבכורה, רחביה הסטודנטיאלית והאריסטוקרטית בה גרתי התגלתה באבחה אחת לשכונה חרדית. לצד בתי הקפה ההומים בצעירים חילונים, סופרים ואנשי רוח, שרים ואנשי אקדמיה נכנסו לחיי גם גני השעשועים שחשפו תמונת ראי, אותה לא ראיתי עד אז. בגן הג'ירף כלבתי לא הייתה רצויה, ובגן מאגנס כבר נשמעו טרוניות על הגעתן של אמהות עם חולצות בעלות שרוול קצר עם ילדיהם, ובקשות להתחשבות ברגשותיהם של החרדים נשמעו יותר ויותר.
חרדים צרפתים ואנגלוסקסים מילאו את הגנים בהם גדלה אצולת חרות, בתי כנסת וישיבות פתאום נגלו לעיני, ויקום מקביל שלא חשתי בקיומו עד אז הפך לחלק יומיומי מחיי.

לפני חמש השנים ארזתי פעם נוספת את חפציי, בפעם הקודמת היה זה כבחור צעיר שסיים את הצבא ועזר להוריו לעזוב את העיר כשנסו משכונת רמת אשכול שהפכה לשכונה חרדית מן המניין. חמש שנים גרתי עם חברתי ובהמשך אשתי, במרכזה של העיר, ברחביה, וכעת נסנו אנחנו לדרום מערב העיר, רמת שרת. כאן מצאנו את הנחלה.

כשחיפשתי דירה מיד התאהבתי "בדשא", בו ראיתי המון הורים בני גילי עם ילדיהם. ללא חליפות ועם כלבים. בימבות לא היו עילה למתיחות בין מגזרית, פשוט כי היה רק מגזר אחד שחי בשלווה ובנחת. "השמורה" ידעתי תיעלם מתישהו. מתי? זו הייתה תעלומה. מפעם לפעם נכנס זוג חרדים לבניין שלנו או לזה השכן, אבל אף אחד לא נשאר לאורך זמן, כולם בשכירות וכולם נתנו את התחושה שגם נוכחותם פה, היא סוג של בריחה מהמגזר, ולא השתלטות עויינת. ואכן, בדרך כלל השתלטות חרדית על שכונות, מנסיוני כירושלמי וגם ככתב איננה תהליך טבעי, אלא תהליך מתוכנן בו החיילים השחורים מוזזים על לוח השחמט, מתוך הנחה שאצל החיילים הלבנים אין יד מכוונת  והם אינם מחשבים מהלכים רבים קדימה.  

השכונה הנעימה, בתוספת לכך שבשל אופי החיים המשפחתי מקומות הבילוי והאוכלוסייה שממלאת אותם אינם חלק מרכזי בחיינו, וגם העובדה ש"הראש" (של העיר) חילוני, נתנה תחושה נוחה יותר, לפחות מבחינה אסתטית הרגשנו חופשיים יותר, גם אם אין באמת קשר בין המציאות לתחושה.

אחרי כמה שנים של שקט קידמו השחורים את המהלך שלהם. השחקן הלבן דווקא רואה קדימה. אבל הפעם הוא מוכן להקריב כמה מה"חיילים" שלו. החרדים שמו על הכוונת שלהם שטח של רמת שרת הגובל בבית וגן, בו הם מבקשים להקים קרית חינוך חרדית.

   

שבוע אחרי הכתבה הזו הגיע הסיפור לאישור מועצת העיר (החל מדקה 2:16:38). ראש העירייה כאמור הקריב את רמת שרת והשטח לטובת שתי ישיבות חרדיות בשכונה החילונית. הכניסה למתחם לפי גורמי התכנון תתאפשר רק מרמת שרת, ברקת עמד על כך שהכניסה תהיה מבית וגן. ייתכן והוא יודע על מה הוא מדבר, אבל הוא התעקש להעביר את ההחלטה והתחייב להסיר אותה רק אם בעתיד ייתברר כי אכן הכניסה תהיה מרמת שרת. את חברת מועצת העיר, רחל עזריה, שנלחמה נגד ההחלטה גם בוועדת ההקצאות וגם במועצת העיר, תקף ברקת: "מעולם לא שמעתי אותך דואגת לצד השני. רק לצד שלך. את קיצונית". קיצונית? בקואליציה של ברקת לא מעט קיצונים לובשי שחורים, שנים עשר ליתר דיוק. הם תמיד דואגים לצד שלהם. חבל שאינך קיצוני, ובעבור הצרחה בעוד כמה חודשים, כלומר תמיכה חרדית בעתיד, אתה מוכן להקריב שכונה חילונית בדרום מערב העיר. מבחינתי שכולנו נהיה קיצוניים כמו רחל עזריה, מה שמוביל אותנו לעניין הבא.

בין הבית לגן/ השסע הכלכלי

רחל עזריה, בימי טרום הצ'ילבה עם ניר ברקת, הובילה את אחד המהלכים עליהם הייתה גאוותה של העירייה ושל ראשה. החודש האחד עשר, במסגרתו המשיכו גני העירייה לעבוד חודש נוסף בסיוען של עובדות הצהרונים. שנה לפני שצעדות העגלות היו חלק מהוואי קיץ 2011, אירגנה תנועת ירושלמים ונציגתה במועצת העיר רחל עזריה, את צעדת העגלות שביקשה להעלות את הצרכים של שכבת הגיל של ההורים הצעירים, החילונים והדתיים הלאומיים הליברלים בעיר לסדר היום העירוני. מעבר לכל מאבקיה נגד הדרת נשים, הצליחה עזריה להעלות את הצרכים של שכבת הגיל החשובה הזו לעתידה של העיר על המפה. התנועה שהתפתחה בכל שכונות העיר, על פעילויותיה הקהילתיות, ברל'ה וכו'  תפסה חלק מרכזי מחיי העיר ופעלה לשינוי ולעשייה לא רק מהמקום הפוליטי, אלא מהמקום האישי שמשנה את סביבתו ועולמו.

במסגרת המלצות ועדת טרכטנברג מתחיל השבוע פיילוט בירושלים שמטרתו הוזלת הצהרונים לגילגאים 3-9 באופן משמעותי. את עיקר הנטל אמורות לספוג הסייעות. מעבר לשאלה הבסיסית מדוע הייתה צריכה הרפורמה להתחיל דווקא באמצע השנה, במקום בראשיתה ולפגוע בילדים שנקשרו לדמויות החינוכיות, נשאלת השאלה מדוע הסייעות הן שאמורות לשלם את המחיר. 

סייעות והורים נגד הרעת תנאים, הפגנת הסייעות וההורים, כיכר ספרא 31.01.13

 לפני כחודש הודיעה עיריית ירושלים לעובדות כי בתוך חודש תיכנס התוכנית לתוקפה, ובפניהן שתי אפשרויות: להתפטר או לעבוד בתנאים מופחתים. משרד החינוך ועיריית ירושלים החליטו על תנאי העסקה החדשים, בהתאם לתוכנית יממנו המדינה והעירייה את רוב עלות הפרויקט שעלותו הכוללת 65 מליון ₪, אבל כרגיל במקומותינו, הביצוע עובר לקבלן משנה שנוגס בשכרם של העובדים. במקרה הזה החברה למתנ"סים. עבור הגננות מהווה התוכנית מכה כפולה: ירידה בשכר הגננות של עד 22% (62 ₪ לשעה ל-42 ₪) וירידה בשכר הסייעות עד 35% (מ-52 ₪ ל-28.70 ₪ לשעה). ובנוסף, מעבר להעסקה שעתית, משכורת רק על שעות העבודה בפועל וללא משכורת בחופשות (כפי שהיה עד היום) וכן פגיעה בזכויות סוציאליות ואי הכרה בותק. תכלית התוכנית היא להקל משמעותית על הוצאות ההורים: במקום 815 ₪ לילד לחודש ידרשו ההורים לשלם כ-200 ₪ בלבד. למרות זאת, מסתייגים הורים רבים מיישום התכנית במחיר של פגיעה בגננות והסייעות

ראש עיריית ירושלים הוא כידוע גם מחזיק תיק החינוך, באותה ישיבת מועצה בה דיברנו קודם הפגינו גם עובדות הצהרונים. "ראש העיר חשב כי ניתן לקבוע עובדות. ביום ראשון מתחילים לעבוד הוא אמר לנו" אמרה ציקי ארנון- לוזון מוועד הגננות והסייעות "אני רוצה לראות אותו מתקיים ממשכורת של 2000 ₪ ברוטו!"

רחל עזריה "הקיצונית" והתנועה הירושלמית, המייצגים את הקבוצה היחידה שאמורה ליהנות מהתכנית הם דווקא בין היחידים שחברו למאבקן של הסייעות המאוגדות על ידי ארגון העובדים "כוח לעובדים". 

אולי גם מתוך ההבנה לה שותפים גם בארגון העובדים הדמוקרטי שטובת הילדים היא שאלו האחראיות להם כשעתיים וחצי מדי יום לא יגיעו לעבודה עם גב כפוף, או לחלופין יגייסו כח אדם פחות איכותי שיהיה מוכן לקבל את השכר שבעבור חלקן לא יגיע אפילו לאלף שקל בחודש.

יוני בלבן רכז מטה ירושלים של כוח לעובדים: "המאבק הכולל מכוון בשלב הראשון, לשמירה על זכויות העובדות הנפגעות משמעותית תחת ההסכם החדש. בשלב הבא, נפעל לשיפור תנאיהן של העובדות. מניסיוננו מעבר למשכורת שעתית גורמת לשיעורי עזיבה גבוהים. מובן שזה יפגע גם ברווחת ההורים והילדים. נוכל להשיג זאת, כפי שעשינו במקומות רבים בעבר,  רק בהקמת איגוד גננות וסייעות יציג." אמר והוסיף: "הפיילוט צפוי להסתיים בסוף יוני, ואז מסתיימת גם תקופת ההעסקה החדשה של העובדות. כל 400 העובדות תישארנה ללא עבודה החל מה- 1.7.13 ".

נשאלת השאלה מדוע כשהורים רבים כל כך מתנגדים לתכנית לא מצליח ראש העירייה שדאג כל כך לאינטרסים של כלל המגזרים, למעלה, לא יכל לדאוג לאינטרסים של ארבע מאות עובדות, ברובן מבוגרות, המשתכרות שכר נמוך ממילא? אולי מפני שדווקא הוא קיצוני, המאמין באידאולוגיה כלכלית ברורה מאד וקיצונית לא פחות. לא סתם אותו ראש עירייה יצא דווקא נגד המאהלים של מחוסרי הדיור ולא של הסטודנטים. טובת הכלל? מי אמר שהסייעות הן הכלל?  

שער שכם ובית צפפא/ השסע היהודי ערבי

לפני שנתיים בערך הפקיעה עיריית ירושלים את רחבת החנייה הסמוכה לשער שכם לטובת "התחנה המרכזית של מזרח העיר". שורה של תחנות מסודרות נבנתה בשביל לקלוט את המיניבוסים שמספריהם כתובים בערבית, ומחירם שונה מאלו הנהוגים במערב העיר. בניגוד לעיר שחוברה לה יחדיו, הסדרי הנסיעה הרב קו ונסיעות ההמשך, אינן חלות במזרחה של העיר. מאוחדת? לא ממש. בכל מקרה, באותם ימים התלוננו תושבי העיר העתיקה שאינם נהנים מחניון כפי שנהנים תושבי הרובע היהודי, כי החנייה היחידה שלהם נלקחה מהם.

18 רוכלים מול שער שכם קיבלו צווי פינוי

באותה תקופה ניסתה העירייה לסלק את בעלי הבאסטות מרחוב סולטן סולימן מול שער שכם, בטענה כי מדובר במפגע חזותי. רשיונות הרוכלים בכל העיר לא חודשו מאז נכנס ברקת לתפקידו. אבל בשוק האוריינטלי, על הצבעים והריחות שלו ביקשה העירייה לפנות את הדוכנים מכיוון שלטענתם מדובר במפגע חזותי. בין השאר פינתה אז את מוחמד אבו רמוז, שבידיו הייתה פסיקה של בית המשפט שהעירייה אינה רשאית לעשות זאת.

כעת מנסה העירייה שוב לפנותם. בראשון למרץ אמורים שמונה עשרה הדוכנים ברחוב להתפנות בשל עבודות שיפוץ של הכביש והרחוב. טענה הגיונית לחלוטין, אלא שלסוחרים נאמר שהעבודות ייארכו שנה וחצי, מה אמורות עשרות המשפחות המתפרנסות מהדוכנים לעשות בזמן זה? וגם חזרתם למקום אחרי תום העבודות לא מובטחת, כך גם לדברי רויטל מרזין, ראש האגף לקידום עסקים בעיריית ירושלים. קשה שלא לקרוא למהלכים של השנתיים האחרונות במילה אחרת מאשר נישול וסילוק. לאט לאט דוחקת עיריית ירושלים את הרוכלים המאפיינים כל כך את האזור מהמקום. תחילה פוגעת ביכולתם של אנשים להגיע למקום, בהמשך פינוי, פגיעה בפרנסה ובסופו של תהליך הרחקה מלאה.

תהליך דומה של פגיעה בזכויות האזרחיות של הפלסטינים בעיר קורה גם בבית צפפא. לפני עשרים שנה אישרו ועדות התכנון באופן עקרוני כביש בבית צפפא. על בסיס החלטה זו, נבנה בימים אלה כביש בעל שישה מסלולים בתוך הכפר. למרות שחלפו יותר מעשרים שנה, כל העובדות מסביב השתנו, ביניהן קיומו של כביש המנהרות (אליו אמור הכביש הממשיך את כביש בגין להתחבר) לא ניתנה לתושבי הכפר הזדמנות להתנגד. מעבר לעניין העקרוני לא ברורה הבחירה לגרום דווקא לכפר האוהד ביותר בעיר למרמור והתנגדות, ובסופו של דבר לארגן את ההפגנה הפלסטינית הגדולה ביותר שנראתה במערב העיר בשנים האחונות אם לא בכלל.

גם במקרה זה עיריית ירושלים והעומד בראשה לא ממש גילו התחשבות בצורכיהם של כלל התושבים בעיר, אלא דווקא בצורכיהם של תושבי גוש עציון.   

המעשים של אדם מגדירים מי הוא, ויאמר לזכותו של ברקת שלא בחר בשום מקרה מהמקרים "להתאפר" ולהסתיר את דרכו. למרות החזות הפלסטית הבנאדם לא מסתתר מאחורי מילים יפות, ואת מעשיו ובחירותיו קל לייחס לו לשפוט לעניינו של דבר. עוד שמונה חודשים בחירות, וכל אחד ייבחר האם מעשיו של ברקת הם גם דרכו.

מי מדבר עברית?

"ילד שראה את אביו חוטף מכות מחייל בחיים לא ישכח את התמונה הזו, נכון?" שאל אותי הספר שלי, כשדסקסנו שנינו את תוצאות הבחירות. הוא ליטף את שערי בתנועות מיומנות, הביט בי במראה והמשיך בטיעון השמאלני לכאורה, מיד לאחר שהנדתי בראשי לאישור. "הילד הזה יישנא יהודים כל חייו על מה שעשו להוריו". אני חייב להודות, בשלב הזה חשדתי. רגעים ספורים לפני זה הסביר כי שקל להצביע "עוצמה לישראל" והתחרט ברגע האחרון. בשעת המבחן שילשל פתק של "הבית היהודי". רוח הדברים לא נשמעה לי קוהרנטית כל כך, אבל אז הגיע הטוויסט בטיעון "ומכיוון שלא יישכחו זאת לעולם ויישנאו אותנו תמיד, אי אפשר יהיה לעשות איתם שלום". הסביר משוכנע כי שלף את הג'וקר. "זה עניין של שלושה דורות לפחות עד שיישכחו, ובזמן הזה ירדן כבר תהיה מדינה פלסטינית, ולהם יהיה בית" סיים את הטיעון הסדור.

בזמן שכולנו חוזרים על השאלה על הילד הפלסטיני שרואה את אביו מושפל, בשטח יש מקרים אחרים, קשים לא פחות, בהם צריך האב לשמוע כיצד בתו הותקפה והושפלה  על אוטובוס ציבורי בידי הנוסעים היהודים בלב הארץ, ואישה בת 52 משכה בשערות בתו בת ה-12?

לפני כשלוש עשרה שנה הגיע לבית המשפט כתב אישום בו הואשם אב שהכה שלושה ילדים בני 12. העילה הסביר האב הייתה שהשלושה הציקו לבנו בן ה-12. מיד ששמע על כך יצא מהבית והחל לרדוף אחר הילדים, כך עולה מכתב האישום. הוא מצא את הילדים ויידה עליהם אבן. השלושה הסתתרו וברחו. האב המשיך במצוד. משלא הצליח לעלות על עקבותיהם ניגש לבתיהם וסיפר להוריהם כי ילדיהם הרביצו לבנו. משם המשיך האב הנחוש בחיפושים ולבסוף מצא שניים מהילדים מתחבאים בקרוואן נטוש. האב, אחוז אמוק היכה אחד הילדים בפניו, וזה נהדף לעבר הקיר. ראשו נחבל, הוא נפל לרצפה והאב שככל הנראה איבד שליטה על מעשיו המשיך לבעוט בו עד שפרץ בבכי. כאן לא תמה הסאגה של האב המגונן, הוא הרים את הילד שזה עתה סיים לחבוט בו משערותיו, הכניס אותו למכוניתו והסיע אותו לבית הוריו, ואיים שאם ייתקרב לבנו יישבור את ידיו ורגליו.

האב כפי שוודאי רבים מכם זכרו הוא השר אביגדור ליברמן, אז "סתם" חבר כנסת. בית המשפט הגיע עמו לעסקת טיעון לפיה ישלם קנס של 7500 שקלים ויפצה את הילד בעשרת אלפים שקלים. מעניין כיצד היה מגיב ליברמן לו היו ילדיו באוטובוס בדרכם מבית ספר מושפלים ומותקפים בידי ערבים. מעניין יותר היה לדעת מה היה העונש שהיה מושת על אב הילדה הערביה שהושפלה והוכתה שבוע שעבר לו היה מגיב כפי שהגיב ליברמן. בכל מקרה לנסיעה אתמול עלו הילדים הערבים, מלווים במבוגרים וחילקו פלאיירים נגד גזענות.

"רק ליברמן מבין ערבית" הייתה הסיסמה של ישראל ביתנו במערכת הבחירות הקודמת, אריה אלדד ומיכאל בן ארי ניסו להוכיח בתשדירי הבחירות השנה שהם לא רק מבינים אלא גם דוברים ערבית, בלי נאמנות אין אזרחות אמר הראשון, ובלי חובות אין זכויות גרסו האחרונים, אבל רק הילדים בני ה-12 שעלו על האוטובוס דוברים ערבית, והם לא נגררו לפרובוקציות של אלו שיודעים לפזר את הססמאות של ליברמן ובן ארי.

ארי(ה) אלדד ומיכאל (בן) ארי כבר לא בכנסת, אבל היום כבר מתכוונים (בן) ארי, מרזל ובן גביר להגיע לטדי ולהלהיט את האווירה, ולולא יציאה מאסיבית של כל מי שנמאס לו, סביר להניח שהיו מוצאים את מקומם פעם נוספת בבית הנבחרים הישראלי לקורת רוחו של הספר שלי. בין הירדן לים יש כבר רוב לא יהודי, כנראה זה יהיה נכון עוד יותר נכון גם בעוד שלושה דורות. אם כפי שהוא מקווה לא נלך על פתרון שתי המדינות נקווה שבזמן הזה הערבים לא ילמדו עברית מליברמן ובן ארי.

הקיבוץ בראשית המשפחות במדבר

צדיק כתמר יפרח?

תמי פרידמן היא אשה ילדה. תווי פניה מלאכיים, עיניה גדולות ובהירות. קולה טהור ועדין, ויחד עם זאת בוטח ומקשיב.  היא חובשת כיסוי ראש כיאה לאישה דתיה, אך עם כל חזותה העדינה והצדקנית, הוא מזכיר יותר כיסוי ראש של נזירה. לא סתם הדביקו לה אנשים מסויימים את הכינוי, מאמה תרזה.

לפגישה עמה אני מגיע דרוך ומוכן. אנשים טובים מדי הפחידו אותי תמיד. אולי אני חוטא ביתר ציניות, אבל כשמישהו נתפס אצלי כ"צדיק" אני מיד חושד ונדרך, ובמחשבה שנייה בעצם, אני קורא תיגר על עצם קיומו של המושג. מבחינתי אפשר להטות את שם התואר רק באמצעות נ' הגנאי, אם כבר קיים מישהו שראוי לתואר, סביר להניח שאינו צדיק, אלא צדקן. ובחברתם של צדקנים אני נכון לכל הפתעה, לא תמצאו אותי שליו בחברתם, רפוי ורגוע, תמיד אהיה מתוח וספקן.
פגישתי עם תמי הייתה מורכבת עוד יותר. לא רק שידעתי שהיא וחבריה נחשבים ל"צדיקים" שזכו בפרסים יוקרתיים על פעילותם החברתית, גם ידעתי שהיחס אליה ואל חבריה חצוי. יש מי שרואים בהם את ההיפך המוחלט. קדמו לשיחתי עמה עדויות קשות ששמעתי מבני השכונה על התנהלותם כלפי מי שלא מקבל את מרותם . הפגישה עמה הצליחה לעורר את כל הדעות הקדומות עמן הגעתי.

בראשית

בשנת 1990 הגיעו חברי קיבוץ ראשית (הקיבוץ העירוני הוותיק ביותר) לקרית מנחם. החברים לא מצאו עצמם בתחנה  הקודמת, שכונת הבוכרים, שעברה תהליך מואץ של התחרדות באותן השנים. בקרית מנחם מצאו חברי הקבוצה קרקע להתיישבות. בשכונת המצוקה היו מבנים רבים שלא היו ראויים למגורים ושימשו כמאורות סמים. החברים הצעירים ניקו ושיפצו את הבתים, וקיבלו ארבעים ושמונה דירות של פרזות ועמידר ברחוב הנורית. הם הקימו גנים לילדיהם ולילדי השכונה, וכשגדלו ילדיהם והיו זקוקים לבית ספר, הגיע גם תורו.

בשנת 1991 חווה הקיבוץ פיצול וחלק מחבריו עברו למרכז הקליטה בגילה, שם הקימו קיבוץ עירוני נוסף, "בית ישראל" ומנהלים מכינה קדם צבאית דתית חילונית. בשכונה נשארו שתים עשרה משפחות שברשותן כעת ארבעים ושמונה דירות,  מה עשו בשלושים ושש הדירות הנותרות?

על פי החוזה שחתמו עם פרזות לא יכולים חברי הקיבוץ להשכיר את הדירה בשכירות משנה, הדירות מיועדות למועמדים. "מועמד" הוא מושג משפטי, ולפי תקנות האגודה השיתופית משמעותו שהוא חבר קיבוץ לכל דבר, אלא שאינו בעל זכות הצבעה, עד שייקלט באופן מלא.  עליו לתת את כל כוח עבודתו לקיבוץ וכמובן להעביר את כל הכנסותיו. אלא שמאז 1991 לא הצטרף לקיבוץ ולו חבר אחד. בדירות התגוררו דיירים שונים, חלקם מקורבים יותר לקיבוץ, חלקם פחות. מכיוון שמדובר בדירות של הדיור הציבורי, צריכים היו הדיירים להיות אך ורק מחוסרי בית, כלומר, אסור שתהיה ברשותם דירה. אך למרות התנאים הנוקשים, לפחות לחלקם היו דירות שהושכרו באותו זמן ששילמו שכר דירה מוזל יחסית. ביניהם גם רופאים ואנשים שלעולם לא היו זוכים לזכאות לדיור ציבורי.

בפברואר 2010 פנה תושב השכונה, למנכ"ל משרד השיכון וכתב לו כך:

בידי זכאות לקבלת דירה מכם בשני מקומות אחד במגדל העמק והשני בקרית מלאכי פרוטכל מס' 017/08 מתאריך 04.08.08.(פרזות). אני יליד ירושלים ועובד בירושלים במקום עבודה מסודר ואף יש לי שם קביעות עובד מעל ארבע שנים . מתגורר עם אשתי ושלושת ילדי בירושלים בקרית מנחם רחוב קולומביה , אני נולדתי בעיר גנים לפני 38 שנים וגדלתי רק בירושלים באזור עיר גנים וקרית מנחם כל הזמן. לי לא ניתנה זכאות לדירה בירושלים מאחר ואני עובר את גובה ההכנסה שמזכה אותי לדירה בירושלים.קיימים אנשים ששוכרים דרך קיבוץ ראשית ואשר הכנסותיהם הרבה יותר גבוהות ממשכורתי ואין בידם זכאות לסיוע בדיור ציבורי . 

הראל אינו היחיד שנמצא זכאי לדירה בדיור הציבורי, אך לא זכאי להתגורר באחת מהן בבירה. בירושלים ממתינות כמאה ושמונים משפחות שנמצאו זכאיות לדיור ציבורי בתור האינסופי. בהן אמהות חד הוריות עם שלושה ילדים ויותר, משפחות החיות מהיד לפה שנאלצות לשלם אלפי שקלים על דיור. באותו הזמן משכן הקיבוץ את "המועמדים" בדירות הדיור הציבורי. לפי עדויות שמיעה בלבד, עלות שכר הדירה של "מועמד" נע סביב האלפיים שקלים. שכר הדירה שמשלם הקיבוץ לפרזות לעומת זאת בעבור הדירות נע בין 800 שקלים לאלף ושלוש מאות שקלים.
לטענת הד"ר מאיר מרגלית, חבר דירקטוריון פרזות מטעם עיריית ירושלים, וחברים נוספים בדירקטוריון החברה הטענות שעולות פה הגיעו אליהם והועברו הלאה למשרד השיכון שבתגובה העביר מסר ברור: אל תעשו גלים.

עד כאן בכל הנוגע ל 29 הדירות ששוכר הקיבוץ מפרזות. את יתרת הדירות שוכר הקיבוץ מעמידר. בשנת 2007 צבר הקיבוץ חובות רבים לחברה המשכנת שהגיעו למאות אלפי שקלים. לרוב יחסה של החברה לזכאים שאינם משלמים נוח הרבה פחות. עובדיה בן אברהם לצורך המחשה, שבת רעב ושכב בגשם מול משרדי החברה לאחר שקיבל צו פינוי, אחרי שהחברה ניפחה את חובו המקורי בסך כמה אלפי שקלים לשמונים אלף שקלים.

למקרה של עובדיה סוף טוב, בזכות הנחישות הוא ניצח את החברה. אבל בעוד שאצלו טפח החוב לשמונים אלף שקלים והוא כבר קיבל צו פינוי, בסוף 2007 עמד חובם של הקיבוצניקים על כמעט מיליון שקלים, לאחר שעמידר עידכנה את שכר הדירה בצורה שלא הייתה מקובלת על חברי הקיבוץ שהפסיקו לשלם, ובכל זאת הם נשארו בבתיהם, ללא כל צורך לשבות רעב או להפגין.
למרות חובותיהם של חברי הקיבוץ ב 2007, וחרף הסכסוך המשפטי שהיה בין הצדדים אך לפני חמש שנים, דובר עמידר מסר לנו השבוע כי חברי הקיבוץ משלמים ללא דופי וכי החברה יודעת בדיוק מי גר בבתים ומה פעילותו החברתית, לגבי השאלה האם החברה בדקה מהו שכר הדירה של הדיירים לא נתקבלה תשובה.

 ל"ו צדיקים?

סיור קצר במתחם הבניינים בהם שוכן הקיבוץ עורר בי תחושות קשות. כמעט כל אדם אליו פנינו היה עם בטן מלאה, אך סירב לדבר למצלמה. סביר להניח שאם היינו פונים ללא מצלמה היינו מעוררים פחות חשש. כולם ידעו לספר על חוסר הרצון "להתעסק" עם חברי הקיבוץ. היו אף שסיפרו על "פעולות תגמול". יכול להיות שלולא הגעתי לאחר שדיברתי עם כמה גורמים שתיארו בצורה דומה את התנהלות הקבוצה, לא הייתי טורח להקשיב, ופותר את הדברים בקושי של תושבי השכונה לקבל את "הקיבוצניקים", אבל לאחר ששמעתי גם את אנשי המנהל הקהילתי הנמצאים עמם בסכסוך, גם עדויות של חברי דירקטוריון פרזות כי קיבלו מסרים ברורים ממשרד השיכון לא לחפור בנושא, הגעתי סקפטי.
יתרה מכך, התנהלותם של חברי הקיבוץ חיזקה בדיוק את אותה התחושה. בדיוק כמו בקיבוץ הישן, קיבלתי את הרושם שתוך דקות אחדות ידעו כל חברי הקיבוץ על נוכחותנו במקום. העובדה שראו שדיברנו קודם עם יושב ראש המנהל הקהילתי, עמו יחסיהם טעונים (בלשון המעטה), זיכתה אותנו בהפניית גב, שתיקה, טריקת דלתות ובאופן כללי, מסר ברור של סגירות וחוסר שיתוף פעולה.
כעבור אינספור ניסיונות טלפונים ופרונטליים ליצור קשר עם חברי הקיבוץ, הגיעה שיחתה של תמי. לאחר דין ודברים קצר, הבטיחה להיפגש עמי. הפגישה המיוחלת התרחשה לאחר שלושה ימים, במהלכם ביקשה אישור מעיריית ירושלים להתראיין מתוקף היותה מנהלת בית הספר "ראשית", בקשה שממש אין בה צורך כיוון שלא התראיינה תחת כובעה, או כיסוי ראשה כמנהלת בית הספר. במהלך שיחות הטלפון היה ברור מה הטיעונים, ובכל זאת, ברגע הפגישה לא הופיע שום מסמך המזים את הטענה כי כניסתם של הדיירים לדירות מנוגד לחוזה עליו חתם הקיבוץ. טענתה העיקרית הייתה כי בשנת 2010 עודכן תקנון האגודה שיתאים למציאות המשתנה בקיבוצים, ולכן כל פעיל חברתי מעמדו כחבר קיבוץ והוא יכול להתגורר בדירות. מה לגבי עמותות כמו "בת עמי" ויד מרלן, שלהן הושכרו דירות במתחם ואין מצב שהן חברות לא נמצאו תשובות. בקולה המדוד ובשפתה המתומצתת העבירה את המסר שהיה לה חשוב: "כל הדיירים המתגוררים בדירות מבצעים פעילות חברתית של לפחות שש שעות שבועיות". מעבר לכך, היא הוסיפה, "המפגש והשכנות של הפעילים החברתיים מייצרים המון פעולות ברוכות. אחד הפעילים, עורך דין, לקח עליו לסייע לשכניו האתיופיים מול חברות הסלולר, איתם הוא מבלה שעות ארוכות במרכזי השירות של החברה. הדירות פתוחות והמפגשים היומיומיים חשובים יותר מהפעולות הפורמליות".
סיימנו את השיחה כשאנחנו מסכמים שאדבר עם יואש, גזבר הקיבוץ, ממנו אקבל את כל המסמכים, וכך אכן עשיתי. בשיחת הטלפון ניסחנו יחדיו מה אני מבקש. דבר ראשון ביקשתי את החוזה שמסדיר מחדש את מעמדם של הפעילים החברתיים/מועמדים. את הקבלות של הפעילים החברתיים לקיבוץ על מנת שנוכל לראות שאין פער בין התשלום של הקיבוץ לחברה המשכנת לסכום אותו הקיבוץ גובה, ודבר אחרון, את הטופס אותו ממלאים, ועליו חותמים הדיירים בו הם מצהירים כי הם זכאים ומחוסרי דיור. חלפו חמישה ימים משיחת הטלפון ההיא ומיואש לא שמעתי. לעומת זאת קיבלתי לא מעט שיחות טלפון מתושבים ששמעו מתמי כי אני מתעסק בנושא וביקשו לספר והעידו על פעילותו החשובה והברוכה של הקיבוץ בשכונה. אינני מכיר באמת את חברי הקיבוץ ופועלו, ובטוח שבנושא זה הדברים חד משמעיים הרבה פחות. חשוב גם לזכור שכשניתנו הדירות לחברי הקיבוץ עדיין לא היה מחסור של דירות בדיור הציבורי, ומצבן היה גרוע בהרבה ממה שהוא היום וחברי הקיבוץ השקיעו בשיפוצן אי שם בשנות התשעים. ובכל זאת לא ברור מדוע למרות שהדברים עומדים בניגוד לחוזים מעדיף עדיין משרד השיכון לגבות את חברי הקיבוץ ולתת בידו 36 דירות שיכלו לשכן 36 משפחות שידן אינה משגת. מדוע חברי הקיבוץ בראשית, והמשפחות במדבר?

תגובת משרד השיכון:
בשכונה מתקיים מאבק בין הקיבוץ לקבוצה אחרת וחבל שהם פונים עם ההאשמות של הקבוצה המתחרה והופכים לשופר שלהם, ואין בכוונתנו לקחת חלק בכך.
לגופו של ענין עד היום לא קיבלנו מידע על דיירים בעלי דירה.
לקיבוץ יש תרומה חברתית רבה לשכונה, הוקמו שם מוסדות חינוך שזכו לפרסים והערכה רבה ולקיבוץ הישגים חינוכיים משמעותיים.
בסמוך לתחילת הקדנציה נערך שם ביקור מקצועי בראשות מנכ"ל המשרד וכל הצוות המקצועי הרלבנטי. בעקבות הביקור התרשמו כל עובדי המשרד כי בשלב זה יש מקום להמשיך ולהעמיד הדירות לקיבוץ ולפעילים החברתיים שמחויבים לתרום מזמנם ומרצם באופן שוטף לטובת הקהילה.
כיום הוטל על האגף לשיקום שכונות במשרד לבדוק שוב נושא זה.

לאור התגובות הרבות, לכל המעוניין ולמי שבידיו הוכחות מוחשיות לנזקים ופגיעות מצד חברי הקיבוץ, מוזמן ליצור עמי קשר במייל erlich.uri@gmail.com רשמו מספר טלפון ותמצית הסיפור ואחזור אליכם. 

את מי מעניין הדיור הציבורי?

משה סילמן ז"ל בוער

הצביעות של התקשורת הישראלית נחשפת במלוא כיעורה. לפני כחצי שנה שרף עצמו משה סילמן. התקשורת הישראלית חדה ומורגלת במצבי קיצון התגייסה כולה לדרמה. עיתון מעריב הקדיש שער שלם למחדל הדיור הציבורי, בימים שאחרי האירוע נערכו תחקירים (ממוחזרים), דוחו"ת מרכז המידע של הכנסת נשלפו, כתבות משוות על דיור ציבורי בארץ לעומת מדינות אירופה וארה"ב נערכו ושודרו עוד באותו שבוע בערוצים המסחריים, ונושא הדיור הציבורי שמעסיק אלפי משפחות בישראל קיבל פתאום עדנה.
 חלפה חצי שנה, רק חצי שנה. מערכת הבחירות בשיאה (ועדיין רדומה), נושא הדיור נדחק מהשיח הציבורי כאילו קיץ 2011 לא היה כאן, כנראה גם התקשורת עדיין מלקקת את משבר הפירסום שהתחיל באותו קיץ, ולראשונה מוגש בג"צ בנושא מחדל הדיור הציבורי. נכון, בג"צ של מפלגה, בג"צ עם אינטרס פוליטי. אבל בג"צ בנושא שרק לפני חצי שנה זעקו כולם את זעקתו, ואף כלי תקשורת מרכזי לא חושב שראוי לסקר את הנושא. לא כתבה, לא ווייס לא סינק. נאדה, אפילו באתרי האינטרנט הכלכליים לא זכה הנושא להתייחסות. בלוג פה בלוג שם וזהו.

עו"ד גלעד ברנע, מגיש הבג"צ

לצורך הבג"צ שכרה המפלגה את שירותיו של עו"ד גלעד ברנע שרשימת ההישגים שלו הולכת לפניו, ומי ייתן שגם בנושא הזה יטביע את חותמו, ואם כך אכן ייקרה אתם יכולים להיות בטוחים שהתקשורת הישראלית תדע לכרכר סביבו ולהתייחס לנושא כאחד המרכזיים והחשובים לאותו שבוע. עד שזה ייקרה, ימשיכו אלפי סילמנים לחיות בתנאים לא תנאים, מבלי שאף אחד יזכה לדעת זאת, פשוט כי התקשורת הישראלית לא באמת חושבת שהם מעניינים.