מי מדבר עברית?

"ילד שראה את אביו חוטף מכות מחייל בחיים לא ישכח את התמונה הזו, נכון?" שאל אותי הספר שלי, כשדסקסנו שנינו את תוצאות הבחירות. הוא ליטף את שערי בתנועות מיומנות, הביט בי במראה והמשיך בטיעון השמאלני לכאורה, מיד לאחר שהנדתי בראשי לאישור. "הילד הזה יישנא יהודים כל חייו על מה שעשו להוריו". אני חייב להודות, בשלב הזה חשדתי. רגעים ספורים לפני זה הסביר כי שקל להצביע "עוצמה לישראל" והתחרט ברגע האחרון. בשעת המבחן שילשל פתק של "הבית היהודי". רוח הדברים לא נשמעה לי קוהרנטית כל כך, אבל אז הגיע הטוויסט בטיעון "ומכיוון שלא יישכחו זאת לעולם ויישנאו אותנו תמיד, אי אפשר יהיה לעשות איתם שלום". הסביר משוכנע כי שלף את הג'וקר. "זה עניין של שלושה דורות לפחות עד שיישכחו, ובזמן הזה ירדן כבר תהיה מדינה פלסטינית, ולהם יהיה בית" סיים את הטיעון הסדור.

בזמן שכולנו חוזרים על השאלה על הילד הפלסטיני שרואה את אביו מושפל, בשטח יש מקרים אחרים, קשים לא פחות, בהם צריך האב לשמוע כיצד בתו הותקפה והושפלה  על אוטובוס ציבורי בידי הנוסעים היהודים בלב הארץ, ואישה בת 52 משכה בשערות בתו בת ה-12?

לפני כשלוש עשרה שנה הגיע לבית המשפט כתב אישום בו הואשם אב שהכה שלושה ילדים בני 12. העילה הסביר האב הייתה שהשלושה הציקו לבנו בן ה-12. מיד ששמע על כך יצא מהבית והחל לרדוף אחר הילדים, כך עולה מכתב האישום. הוא מצא את הילדים ויידה עליהם אבן. השלושה הסתתרו וברחו. האב המשיך במצוד. משלא הצליח לעלות על עקבותיהם ניגש לבתיהם וסיפר להוריהם כי ילדיהם הרביצו לבנו. משם המשיך האב הנחוש בחיפושים ולבסוף מצא שניים מהילדים מתחבאים בקרוואן נטוש. האב, אחוז אמוק היכה אחד הילדים בפניו, וזה נהדף לעבר הקיר. ראשו נחבל, הוא נפל לרצפה והאב שככל הנראה איבד שליטה על מעשיו המשיך לבעוט בו עד שפרץ בבכי. כאן לא תמה הסאגה של האב המגונן, הוא הרים את הילד שזה עתה סיים לחבוט בו משערותיו, הכניס אותו למכוניתו והסיע אותו לבית הוריו, ואיים שאם ייתקרב לבנו יישבור את ידיו ורגליו.

האב כפי שוודאי רבים מכם זכרו הוא השר אביגדור ליברמן, אז "סתם" חבר כנסת. בית המשפט הגיע עמו לעסקת טיעון לפיה ישלם קנס של 7500 שקלים ויפצה את הילד בעשרת אלפים שקלים. מעניין כיצד היה מגיב ליברמן לו היו ילדיו באוטובוס בדרכם מבית ספר מושפלים ומותקפים בידי ערבים. מעניין יותר היה לדעת מה היה העונש שהיה מושת על אב הילדה הערביה שהושפלה והוכתה שבוע שעבר לו היה מגיב כפי שהגיב ליברמן. בכל מקרה לנסיעה אתמול עלו הילדים הערבים, מלווים במבוגרים וחילקו פלאיירים נגד גזענות.

"רק ליברמן מבין ערבית" הייתה הסיסמה של ישראל ביתנו במערכת הבחירות הקודמת, אריה אלדד ומיכאל בן ארי ניסו להוכיח בתשדירי הבחירות השנה שהם לא רק מבינים אלא גם דוברים ערבית, בלי נאמנות אין אזרחות אמר הראשון, ובלי חובות אין זכויות גרסו האחרונים, אבל רק הילדים בני ה-12 שעלו על האוטובוס דוברים ערבית, והם לא נגררו לפרובוקציות של אלו שיודעים לפזר את הססמאות של ליברמן ובן ארי.

ארי(ה) אלדד ומיכאל (בן) ארי כבר לא בכנסת, אבל היום כבר מתכוונים (בן) ארי, מרזל ובן גביר להגיע לטדי ולהלהיט את האווירה, ולולא יציאה מאסיבית של כל מי שנמאס לו, סביר להניח שהיו מוצאים את מקומם פעם נוספת בבית הנבחרים הישראלי לקורת רוחו של הספר שלי. בין הירדן לים יש כבר רוב לא יהודי, כנראה זה יהיה נכון עוד יותר נכון גם בעוד שלושה דורות. אם כפי שהוא מקווה לא נלך על פתרון שתי המדינות נקווה שבזמן הזה הערבים לא ילמדו עברית מליברמן ובן ארי.

הקיבוץ בראשית המשפחות במדבר

צדיק כתמר יפרח?

תמי פרידמן היא אשה ילדה. תווי פניה מלאכיים, עיניה גדולות ובהירות. קולה טהור ועדין, ויחד עם זאת בוטח ומקשיב.  היא חובשת כיסוי ראש כיאה לאישה דתיה, אך עם כל חזותה העדינה והצדקנית, הוא מזכיר יותר כיסוי ראש של נזירה. לא סתם הדביקו לה אנשים מסויימים את הכינוי, מאמה תרזה.

לפגישה עמה אני מגיע דרוך ומוכן. אנשים טובים מדי הפחידו אותי תמיד. אולי אני חוטא ביתר ציניות, אבל כשמישהו נתפס אצלי כ"צדיק" אני מיד חושד ונדרך, ובמחשבה שנייה בעצם, אני קורא תיגר על עצם קיומו של המושג. מבחינתי אפשר להטות את שם התואר רק באמצעות נ' הגנאי, אם כבר קיים מישהו שראוי לתואר, סביר להניח שאינו צדיק, אלא צדקן. ובחברתם של צדקנים אני נכון לכל הפתעה, לא תמצאו אותי שליו בחברתם, רפוי ורגוע, תמיד אהיה מתוח וספקן.
פגישתי עם תמי הייתה מורכבת עוד יותר. לא רק שידעתי שהיא וחבריה נחשבים ל"צדיקים" שזכו בפרסים יוקרתיים על פעילותם החברתית, גם ידעתי שהיחס אליה ואל חבריה חצוי. יש מי שרואים בהם את ההיפך המוחלט. קדמו לשיחתי עמה עדויות קשות ששמעתי מבני השכונה על התנהלותם כלפי מי שלא מקבל את מרותם . הפגישה עמה הצליחה לעורר את כל הדעות הקדומות עמן הגעתי.

בראשית

בשנת 1990 הגיעו חברי קיבוץ ראשית (הקיבוץ העירוני הוותיק ביותר) לקרית מנחם. החברים לא מצאו עצמם בתחנה  הקודמת, שכונת הבוכרים, שעברה תהליך מואץ של התחרדות באותן השנים. בקרית מנחם מצאו חברי הקבוצה קרקע להתיישבות. בשכונת המצוקה היו מבנים רבים שלא היו ראויים למגורים ושימשו כמאורות סמים. החברים הצעירים ניקו ושיפצו את הבתים, וקיבלו ארבעים ושמונה דירות של פרזות ועמידר ברחוב הנורית. הם הקימו גנים לילדיהם ולילדי השכונה, וכשגדלו ילדיהם והיו זקוקים לבית ספר, הגיע גם תורו.

בשנת 1991 חווה הקיבוץ פיצול וחלק מחבריו עברו למרכז הקליטה בגילה, שם הקימו קיבוץ עירוני נוסף, "בית ישראל" ומנהלים מכינה קדם צבאית דתית חילונית. בשכונה נשארו שתים עשרה משפחות שברשותן כעת ארבעים ושמונה דירות,  מה עשו בשלושים ושש הדירות הנותרות?

על פי החוזה שחתמו עם פרזות לא יכולים חברי הקיבוץ להשכיר את הדירה בשכירות משנה, הדירות מיועדות למועמדים. "מועמד" הוא מושג משפטי, ולפי תקנות האגודה השיתופית משמעותו שהוא חבר קיבוץ לכל דבר, אלא שאינו בעל זכות הצבעה, עד שייקלט באופן מלא.  עליו לתת את כל כוח עבודתו לקיבוץ וכמובן להעביר את כל הכנסותיו. אלא שמאז 1991 לא הצטרף לקיבוץ ולו חבר אחד. בדירות התגוררו דיירים שונים, חלקם מקורבים יותר לקיבוץ, חלקם פחות. מכיוון שמדובר בדירות של הדיור הציבורי, צריכים היו הדיירים להיות אך ורק מחוסרי בית, כלומר, אסור שתהיה ברשותם דירה. אך למרות התנאים הנוקשים, לפחות לחלקם היו דירות שהושכרו באותו זמן ששילמו שכר דירה מוזל יחסית. ביניהם גם רופאים ואנשים שלעולם לא היו זוכים לזכאות לדיור ציבורי.

בפברואר 2010 פנה תושב השכונה, למנכ"ל משרד השיכון וכתב לו כך:

בידי זכאות לקבלת דירה מכם בשני מקומות אחד במגדל העמק והשני בקרית מלאכי פרוטכל מס' 017/08 מתאריך 04.08.08.(פרזות). אני יליד ירושלים ועובד בירושלים במקום עבודה מסודר ואף יש לי שם קביעות עובד מעל ארבע שנים . מתגורר עם אשתי ושלושת ילדי בירושלים בקרית מנחם רחוב קולומביה , אני נולדתי בעיר גנים לפני 38 שנים וגדלתי רק בירושלים באזור עיר גנים וקרית מנחם כל הזמן. לי לא ניתנה זכאות לדירה בירושלים מאחר ואני עובר את גובה ההכנסה שמזכה אותי לדירה בירושלים.קיימים אנשים ששוכרים דרך קיבוץ ראשית ואשר הכנסותיהם הרבה יותר גבוהות ממשכורתי ואין בידם זכאות לסיוע בדיור ציבורי . 

הראל אינו היחיד שנמצא זכאי לדירה בדיור הציבורי, אך לא זכאי להתגורר באחת מהן בבירה. בירושלים ממתינות כמאה ושמונים משפחות שנמצאו זכאיות לדיור ציבורי בתור האינסופי. בהן אמהות חד הוריות עם שלושה ילדים ויותר, משפחות החיות מהיד לפה שנאלצות לשלם אלפי שקלים על דיור. באותו הזמן משכן הקיבוץ את "המועמדים" בדירות הדיור הציבורי. לפי עדויות שמיעה בלבד, עלות שכר הדירה של "מועמד" נע סביב האלפיים שקלים. שכר הדירה שמשלם הקיבוץ לפרזות לעומת זאת בעבור הדירות נע בין 800 שקלים לאלף ושלוש מאות שקלים.
לטענת הד"ר מאיר מרגלית, חבר דירקטוריון פרזות מטעם עיריית ירושלים, וחברים נוספים בדירקטוריון החברה הטענות שעולות פה הגיעו אליהם והועברו הלאה למשרד השיכון שבתגובה העביר מסר ברור: אל תעשו גלים.

עד כאן בכל הנוגע ל 29 הדירות ששוכר הקיבוץ מפרזות. את יתרת הדירות שוכר הקיבוץ מעמידר. בשנת 2007 צבר הקיבוץ חובות רבים לחברה המשכנת שהגיעו למאות אלפי שקלים. לרוב יחסה של החברה לזכאים שאינם משלמים נוח הרבה פחות. עובדיה בן אברהם לצורך המחשה, שבת רעב ושכב בגשם מול משרדי החברה לאחר שקיבל צו פינוי, אחרי שהחברה ניפחה את חובו המקורי בסך כמה אלפי שקלים לשמונים אלף שקלים.

למקרה של עובדיה סוף טוב, בזכות הנחישות הוא ניצח את החברה. אבל בעוד שאצלו טפח החוב לשמונים אלף שקלים והוא כבר קיבל צו פינוי, בסוף 2007 עמד חובם של הקיבוצניקים על כמעט מיליון שקלים, לאחר שעמידר עידכנה את שכר הדירה בצורה שלא הייתה מקובלת על חברי הקיבוץ שהפסיקו לשלם, ובכל זאת הם נשארו בבתיהם, ללא כל צורך לשבות רעב או להפגין.
למרות חובותיהם של חברי הקיבוץ ב 2007, וחרף הסכסוך המשפטי שהיה בין הצדדים אך לפני חמש שנים, דובר עמידר מסר לנו השבוע כי חברי הקיבוץ משלמים ללא דופי וכי החברה יודעת בדיוק מי גר בבתים ומה פעילותו החברתית, לגבי השאלה האם החברה בדקה מהו שכר הדירה של הדיירים לא נתקבלה תשובה.

 ל"ו צדיקים?

סיור קצר במתחם הבניינים בהם שוכן הקיבוץ עורר בי תחושות קשות. כמעט כל אדם אליו פנינו היה עם בטן מלאה, אך סירב לדבר למצלמה. סביר להניח שאם היינו פונים ללא מצלמה היינו מעוררים פחות חשש. כולם ידעו לספר על חוסר הרצון "להתעסק" עם חברי הקיבוץ. היו אף שסיפרו על "פעולות תגמול". יכול להיות שלולא הגעתי לאחר שדיברתי עם כמה גורמים שתיארו בצורה דומה את התנהלות הקבוצה, לא הייתי טורח להקשיב, ופותר את הדברים בקושי של תושבי השכונה לקבל את "הקיבוצניקים", אבל לאחר ששמעתי גם את אנשי המנהל הקהילתי הנמצאים עמם בסכסוך, גם עדויות של חברי דירקטוריון פרזות כי קיבלו מסרים ברורים ממשרד השיכון לא לחפור בנושא, הגעתי סקפטי.
יתרה מכך, התנהלותם של חברי הקיבוץ חיזקה בדיוק את אותה התחושה. בדיוק כמו בקיבוץ הישן, קיבלתי את הרושם שתוך דקות אחדות ידעו כל חברי הקיבוץ על נוכחותנו במקום. העובדה שראו שדיברנו קודם עם יושב ראש המנהל הקהילתי, עמו יחסיהם טעונים (בלשון המעטה), זיכתה אותנו בהפניית גב, שתיקה, טריקת דלתות ובאופן כללי, מסר ברור של סגירות וחוסר שיתוף פעולה.
כעבור אינספור ניסיונות טלפונים ופרונטליים ליצור קשר עם חברי הקיבוץ, הגיעה שיחתה של תמי. לאחר דין ודברים קצר, הבטיחה להיפגש עמי. הפגישה המיוחלת התרחשה לאחר שלושה ימים, במהלכם ביקשה אישור מעיריית ירושלים להתראיין מתוקף היותה מנהלת בית הספר "ראשית", בקשה שממש אין בה צורך כיוון שלא התראיינה תחת כובעה, או כיסוי ראשה כמנהלת בית הספר. במהלך שיחות הטלפון היה ברור מה הטיעונים, ובכל זאת, ברגע הפגישה לא הופיע שום מסמך המזים את הטענה כי כניסתם של הדיירים לדירות מנוגד לחוזה עליו חתם הקיבוץ. טענתה העיקרית הייתה כי בשנת 2010 עודכן תקנון האגודה שיתאים למציאות המשתנה בקיבוצים, ולכן כל פעיל חברתי מעמדו כחבר קיבוץ והוא יכול להתגורר בדירות. מה לגבי עמותות כמו "בת עמי" ויד מרלן, שלהן הושכרו דירות במתחם ואין מצב שהן חברות לא נמצאו תשובות. בקולה המדוד ובשפתה המתומצתת העבירה את המסר שהיה לה חשוב: "כל הדיירים המתגוררים בדירות מבצעים פעילות חברתית של לפחות שש שעות שבועיות". מעבר לכך, היא הוסיפה, "המפגש והשכנות של הפעילים החברתיים מייצרים המון פעולות ברוכות. אחד הפעילים, עורך דין, לקח עליו לסייע לשכניו האתיופיים מול חברות הסלולר, איתם הוא מבלה שעות ארוכות במרכזי השירות של החברה. הדירות פתוחות והמפגשים היומיומיים חשובים יותר מהפעולות הפורמליות".
סיימנו את השיחה כשאנחנו מסכמים שאדבר עם יואש, גזבר הקיבוץ, ממנו אקבל את כל המסמכים, וכך אכן עשיתי. בשיחת הטלפון ניסחנו יחדיו מה אני מבקש. דבר ראשון ביקשתי את החוזה שמסדיר מחדש את מעמדם של הפעילים החברתיים/מועמדים. את הקבלות של הפעילים החברתיים לקיבוץ על מנת שנוכל לראות שאין פער בין התשלום של הקיבוץ לחברה המשכנת לסכום אותו הקיבוץ גובה, ודבר אחרון, את הטופס אותו ממלאים, ועליו חותמים הדיירים בו הם מצהירים כי הם זכאים ומחוסרי דיור. חלפו חמישה ימים משיחת הטלפון ההיא ומיואש לא שמעתי. לעומת זאת קיבלתי לא מעט שיחות טלפון מתושבים ששמעו מתמי כי אני מתעסק בנושא וביקשו לספר והעידו על פעילותו החשובה והברוכה של הקיבוץ בשכונה. אינני מכיר באמת את חברי הקיבוץ ופועלו, ובטוח שבנושא זה הדברים חד משמעיים הרבה פחות. חשוב גם לזכור שכשניתנו הדירות לחברי הקיבוץ עדיין לא היה מחסור של דירות בדיור הציבורי, ומצבן היה גרוע בהרבה ממה שהוא היום וחברי הקיבוץ השקיעו בשיפוצן אי שם בשנות התשעים. ובכל זאת לא ברור מדוע למרות שהדברים עומדים בניגוד לחוזים מעדיף עדיין משרד השיכון לגבות את חברי הקיבוץ ולתת בידו 36 דירות שיכלו לשכן 36 משפחות שידן אינה משגת. מדוע חברי הקיבוץ בראשית, והמשפחות במדבר?

תגובת משרד השיכון:
בשכונה מתקיים מאבק בין הקיבוץ לקבוצה אחרת וחבל שהם פונים עם ההאשמות של הקבוצה המתחרה והופכים לשופר שלהם, ואין בכוונתנו לקחת חלק בכך.
לגופו של ענין עד היום לא קיבלנו מידע על דיירים בעלי דירה.
לקיבוץ יש תרומה חברתית רבה לשכונה, הוקמו שם מוסדות חינוך שזכו לפרסים והערכה רבה ולקיבוץ הישגים חינוכיים משמעותיים.
בסמוך לתחילת הקדנציה נערך שם ביקור מקצועי בראשות מנכ"ל המשרד וכל הצוות המקצועי הרלבנטי. בעקבות הביקור התרשמו כל עובדי המשרד כי בשלב זה יש מקום להמשיך ולהעמיד הדירות לקיבוץ ולפעילים החברתיים שמחויבים לתרום מזמנם ומרצם באופן שוטף לטובת הקהילה.
כיום הוטל על האגף לשיקום שכונות במשרד לבדוק שוב נושא זה.

לאור התגובות הרבות, לכל המעוניין ולמי שבידיו הוכחות מוחשיות לנזקים ופגיעות מצד חברי הקיבוץ, מוזמן ליצור עמי קשר במייל erlich.uri@gmail.com רשמו מספר טלפון ותמצית הסיפור ואחזור אליכם. 

את מי מעניין הדיור הציבורי?

משה סילמן ז"ל בוער

הצביעות של התקשורת הישראלית נחשפת במלוא כיעורה. לפני כחצי שנה שרף עצמו משה סילמן. התקשורת הישראלית חדה ומורגלת במצבי קיצון התגייסה כולה לדרמה. עיתון מעריב הקדיש שער שלם למחדל הדיור הציבורי, בימים שאחרי האירוע נערכו תחקירים (ממוחזרים), דוחו"ת מרכז המידע של הכנסת נשלפו, כתבות משוות על דיור ציבורי בארץ לעומת מדינות אירופה וארה"ב נערכו ושודרו עוד באותו שבוע בערוצים המסחריים, ונושא הדיור הציבורי שמעסיק אלפי משפחות בישראל קיבל פתאום עדנה.
 חלפה חצי שנה, רק חצי שנה. מערכת הבחירות בשיאה (ועדיין רדומה), נושא הדיור נדחק מהשיח הציבורי כאילו קיץ 2011 לא היה כאן, כנראה גם התקשורת עדיין מלקקת את משבר הפירסום שהתחיל באותו קיץ, ולראשונה מוגש בג"צ בנושא מחדל הדיור הציבורי. נכון, בג"צ של מפלגה, בג"צ עם אינטרס פוליטי. אבל בג"צ בנושא שרק לפני חצי שנה זעקו כולם את זעקתו, ואף כלי תקשורת מרכזי לא חושב שראוי לסקר את הנושא. לא כתבה, לא ווייס לא סינק. נאדה, אפילו באתרי האינטרנט הכלכליים לא זכה הנושא להתייחסות. בלוג פה בלוג שם וזהו.

עו"ד גלעד ברנע, מגיש הבג"צ

לצורך הבג"צ שכרה המפלגה את שירותיו של עו"ד גלעד ברנע שרשימת ההישגים שלו הולכת לפניו, ומי ייתן שגם בנושא הזה יטביע את חותמו, ואם כך אכן ייקרה אתם יכולים להיות בטוחים שהתקשורת הישראלית תדע לכרכר סביבו ולהתייחס לנושא כאחד המרכזיים והחשובים לאותו שבוע. עד שזה ייקרה, ימשיכו אלפי סילמנים לחיות בתנאים לא תנאים, מבלי שאף אחד יזכה לדעת זאת, פשוט כי התקשורת הישראלית לא באמת חושבת שהם מעניינים.