זה היה השבוע שהיה/ טיול בין שסעים בבירה

"מה אתה מטורף?" סיפר לי פעם מוצי דהמן, ראש המועצה האזורית  הקטנה בארץ, מגילות ים המלח, על שיחה שהייתה לו עם עם רון חולדאי, כשעשה לו סיור בקיבוץ. "כל כמה מטרים אני רואה אותך עוצר מדבר עם מישהו אחר" אמר לו חולדאי "למה אתה צריך את זה?" הוא שאל אותו. "זה באמת אחד התפקידים הקשים ביותר של פוליטיקאי" סיכם דהמן שניהל 3000 תושבים.  בשנה האחרונה ערכתי את התכנית שאלה מקומית, שיחה אישית ראשי השלטון המקומי. כל ראשי הרשויות הקטנות חזרו על הטענה, ככל שהעיר קטנה יותר, הם אמרו, כך קשה יותר לנהל אותה. ולמרות הטענות המלומדות, ירושלים, שהינה העיר הגדולה בארץ מזמנת מכשולים ומשוכות פוליטיות קשות ביותר לעומדים בראשה.  אומרים שהאינטנסיביות החדשותית בארץ אינה דומה לשום מקום אחר. על אותו משקל אפשר בהחלט לומר שהאינטנסיביות בפוליטיקה המוניציפלית בירושלים אינה דומה לזו של שום עיר אחרת. ההספק של שבוע אחד בירושלים, לא ישווה לשום ביצה, קטנה ככל שתהיה. "מכל שסע שיש בחברה הישראלית, כל בעייה, כל חיכוך בין אוכלוסיות ומגזרים יש לנו פה והרבה" אוהב תמיד ברקת לומר כשהוא מדבר על תפקידו המסובך של ראש עיריית ירושלים. והוא צודק. בשבוע האחרון הוא היה צריך לטפל בכמה שסעים ומתחים שהם חלק יומיומי מההוויה והחברה הישראלית, ובחר לטפל בדברים בדרכו.

רמת שרת, בית וגן ומה שביניהם/ השסע החילוני חרדי

עד לפני שנים חמש שנים תפסה האג'נדה החילונית לוחמנית נפח רב בהרבה גם בעבודתי וגם בתודעתי כירושלמי וכפליט צפון העיר. העובדה שהעיר התחרדה ושחברי ("הצעירים") ברחו, הייתה אז הרבה יותר מוחשית בעבורי.

באותם ימים, ימי טרום האבהות, היה ההיצע הדל של מקומות הבילוי, התמעטותם עד היעלמות של הפרצופים המוכרים, והכפייה הסמויה והגלויה בעיר, מוחשיים מאד עבורי.

רחביה, ליברלית או חרדית?

ואז לפני שש שנים נולדה בתי הבכורה, רחביה הסטודנטיאלית והאריסטוקרטית בה גרתי התגלתה באבחה אחת לשכונה חרדית. לצד בתי הקפה ההומים בצעירים חילונים, סופרים ואנשי רוח, שרים ואנשי אקדמיה נכנסו לחיי גם גני השעשועים שחשפו תמונת ראי, אותה לא ראיתי עד אז. בגן הג'ירף כלבתי לא הייתה רצויה, ובגן מאגנס כבר נשמעו טרוניות על הגעתן של אמהות עם חולצות בעלות שרוול קצר עם ילדיהם, ובקשות להתחשבות ברגשותיהם של החרדים נשמעו יותר ויותר.
חרדים צרפתים ואנגלוסקסים מילאו את הגנים בהם גדלה אצולת חרות, בתי כנסת וישיבות פתאום נגלו לעיני, ויקום מקביל שלא חשתי בקיומו עד אז הפך לחלק יומיומי מחיי.

לפני חמש השנים ארזתי פעם נוספת את חפציי, בפעם הקודמת היה זה כבחור צעיר שסיים את הצבא ועזר להוריו לעזוב את העיר כשנסו משכונת רמת אשכול שהפכה לשכונה חרדית מן המניין. חמש שנים גרתי עם חברתי ובהמשך אשתי, במרכזה של העיר, ברחביה, וכעת נסנו אנחנו לדרום מערב העיר, רמת שרת. כאן מצאנו את הנחלה.

כשחיפשתי דירה מיד התאהבתי "בדשא", בו ראיתי המון הורים בני גילי עם ילדיהם. ללא חליפות ועם כלבים. בימבות לא היו עילה למתיחות בין מגזרית, פשוט כי היה רק מגזר אחד שחי בשלווה ובנחת. "השמורה" ידעתי תיעלם מתישהו. מתי? זו הייתה תעלומה. מפעם לפעם נכנס זוג חרדים לבניין שלנו או לזה השכן, אבל אף אחד לא נשאר לאורך זמן, כולם בשכירות וכולם נתנו את התחושה שגם נוכחותם פה, היא סוג של בריחה מהמגזר, ולא השתלטות עויינת. ואכן, בדרך כלל השתלטות חרדית על שכונות, מנסיוני כירושלמי וגם ככתב איננה תהליך טבעי, אלא תהליך מתוכנן בו החיילים השחורים מוזזים על לוח השחמט, מתוך הנחה שאצל החיילים הלבנים אין יד מכוונת  והם אינם מחשבים מהלכים רבים קדימה.  

השכונה הנעימה, בתוספת לכך שבשל אופי החיים המשפחתי מקומות הבילוי והאוכלוסייה שממלאת אותם אינם חלק מרכזי בחיינו, וגם העובדה ש"הראש" (של העיר) חילוני, נתנה תחושה נוחה יותר, לפחות מבחינה אסתטית הרגשנו חופשיים יותר, גם אם אין באמת קשר בין המציאות לתחושה.

אחרי כמה שנים של שקט קידמו השחורים את המהלך שלהם. השחקן הלבן דווקא רואה קדימה. אבל הפעם הוא מוכן להקריב כמה מה"חיילים" שלו. החרדים שמו על הכוונת שלהם שטח של רמת שרת הגובל בבית וגן, בו הם מבקשים להקים קרית חינוך חרדית.

   

שבוע אחרי הכתבה הזו הגיע הסיפור לאישור מועצת העיר (החל מדקה 2:16:38). ראש העירייה כאמור הקריב את רמת שרת והשטח לטובת שתי ישיבות חרדיות בשכונה החילונית. הכניסה למתחם לפי גורמי התכנון תתאפשר רק מרמת שרת, ברקת עמד על כך שהכניסה תהיה מבית וגן. ייתכן והוא יודע על מה הוא מדבר, אבל הוא התעקש להעביר את ההחלטה והתחייב להסיר אותה רק אם בעתיד ייתברר כי אכן הכניסה תהיה מרמת שרת. את חברת מועצת העיר, רחל עזריה, שנלחמה נגד ההחלטה גם בוועדת ההקצאות וגם במועצת העיר, תקף ברקת: "מעולם לא שמעתי אותך דואגת לצד השני. רק לצד שלך. את קיצונית". קיצונית? בקואליציה של ברקת לא מעט קיצונים לובשי שחורים, שנים עשר ליתר דיוק. הם תמיד דואגים לצד שלהם. חבל שאינך קיצוני, ובעבור הצרחה בעוד כמה חודשים, כלומר תמיכה חרדית בעתיד, אתה מוכן להקריב שכונה חילונית בדרום מערב העיר. מבחינתי שכולנו נהיה קיצוניים כמו רחל עזריה, מה שמוביל אותנו לעניין הבא.

בין הבית לגן/ השסע הכלכלי

רחל עזריה, בימי טרום הצ'ילבה עם ניר ברקת, הובילה את אחד המהלכים עליהם הייתה גאוותה של העירייה ושל ראשה. החודש האחד עשר, במסגרתו המשיכו גני העירייה לעבוד חודש נוסף בסיוען של עובדות הצהרונים. שנה לפני שצעדות העגלות היו חלק מהוואי קיץ 2011, אירגנה תנועת ירושלמים ונציגתה במועצת העיר רחל עזריה, את צעדת העגלות שביקשה להעלות את הצרכים של שכבת הגיל של ההורים הצעירים, החילונים והדתיים הלאומיים הליברלים בעיר לסדר היום העירוני. מעבר לכל מאבקיה נגד הדרת נשים, הצליחה עזריה להעלות את הצרכים של שכבת הגיל החשובה הזו לעתידה של העיר על המפה. התנועה שהתפתחה בכל שכונות העיר, על פעילויותיה הקהילתיות, ברל'ה וכו'  תפסה חלק מרכזי מחיי העיר ופעלה לשינוי ולעשייה לא רק מהמקום הפוליטי, אלא מהמקום האישי שמשנה את סביבתו ועולמו.

במסגרת המלצות ועדת טרכטנברג מתחיל השבוע פיילוט בירושלים שמטרתו הוזלת הצהרונים לגילגאים 3-9 באופן משמעותי. את עיקר הנטל אמורות לספוג הסייעות. מעבר לשאלה הבסיסית מדוע הייתה צריכה הרפורמה להתחיל דווקא באמצע השנה, במקום בראשיתה ולפגוע בילדים שנקשרו לדמויות החינוכיות, נשאלת השאלה מדוע הסייעות הן שאמורות לשלם את המחיר. 

סייעות והורים נגד הרעת תנאים, הפגנת הסייעות וההורים, כיכר ספרא 31.01.13

 לפני כחודש הודיעה עיריית ירושלים לעובדות כי בתוך חודש תיכנס התוכנית לתוקפה, ובפניהן שתי אפשרויות: להתפטר או לעבוד בתנאים מופחתים. משרד החינוך ועיריית ירושלים החליטו על תנאי העסקה החדשים, בהתאם לתוכנית יממנו המדינה והעירייה את רוב עלות הפרויקט שעלותו הכוללת 65 מליון ₪, אבל כרגיל במקומותינו, הביצוע עובר לקבלן משנה שנוגס בשכרם של העובדים. במקרה הזה החברה למתנ"סים. עבור הגננות מהווה התוכנית מכה כפולה: ירידה בשכר הגננות של עד 22% (62 ₪ לשעה ל-42 ₪) וירידה בשכר הסייעות עד 35% (מ-52 ₪ ל-28.70 ₪ לשעה). ובנוסף, מעבר להעסקה שעתית, משכורת רק על שעות העבודה בפועל וללא משכורת בחופשות (כפי שהיה עד היום) וכן פגיעה בזכויות סוציאליות ואי הכרה בותק. תכלית התוכנית היא להקל משמעותית על הוצאות ההורים: במקום 815 ₪ לילד לחודש ידרשו ההורים לשלם כ-200 ₪ בלבד. למרות זאת, מסתייגים הורים רבים מיישום התכנית במחיר של פגיעה בגננות והסייעות

ראש עיריית ירושלים הוא כידוע גם מחזיק תיק החינוך, באותה ישיבת מועצה בה דיברנו קודם הפגינו גם עובדות הצהרונים. "ראש העיר חשב כי ניתן לקבוע עובדות. ביום ראשון מתחילים לעבוד הוא אמר לנו" אמרה ציקי ארנון- לוזון מוועד הגננות והסייעות "אני רוצה לראות אותו מתקיים ממשכורת של 2000 ₪ ברוטו!"

רחל עזריה "הקיצונית" והתנועה הירושלמית, המייצגים את הקבוצה היחידה שאמורה ליהנות מהתכנית הם דווקא בין היחידים שחברו למאבקן של הסייעות המאוגדות על ידי ארגון העובדים "כוח לעובדים". 

אולי גם מתוך ההבנה לה שותפים גם בארגון העובדים הדמוקרטי שטובת הילדים היא שאלו האחראיות להם כשעתיים וחצי מדי יום לא יגיעו לעבודה עם גב כפוף, או לחלופין יגייסו כח אדם פחות איכותי שיהיה מוכן לקבל את השכר שבעבור חלקן לא יגיע אפילו לאלף שקל בחודש.

יוני בלבן רכז מטה ירושלים של כוח לעובדים: "המאבק הכולל מכוון בשלב הראשון, לשמירה על זכויות העובדות הנפגעות משמעותית תחת ההסכם החדש. בשלב הבא, נפעל לשיפור תנאיהן של העובדות. מניסיוננו מעבר למשכורת שעתית גורמת לשיעורי עזיבה גבוהים. מובן שזה יפגע גם ברווחת ההורים והילדים. נוכל להשיג זאת, כפי שעשינו במקומות רבים בעבר,  רק בהקמת איגוד גננות וסייעות יציג." אמר והוסיף: "הפיילוט צפוי להסתיים בסוף יוני, ואז מסתיימת גם תקופת ההעסקה החדשה של העובדות. כל 400 העובדות תישארנה ללא עבודה החל מה- 1.7.13 ".

נשאלת השאלה מדוע כשהורים רבים כל כך מתנגדים לתכנית לא מצליח ראש העירייה שדאג כל כך לאינטרסים של כלל המגזרים, למעלה, לא יכל לדאוג לאינטרסים של ארבע מאות עובדות, ברובן מבוגרות, המשתכרות שכר נמוך ממילא? אולי מפני שדווקא הוא קיצוני, המאמין באידאולוגיה כלכלית ברורה מאד וקיצונית לא פחות. לא סתם אותו ראש עירייה יצא דווקא נגד המאהלים של מחוסרי הדיור ולא של הסטודנטים. טובת הכלל? מי אמר שהסייעות הן הכלל?  

שער שכם ובית צפפא/ השסע היהודי ערבי

לפני שנתיים בערך הפקיעה עיריית ירושלים את רחבת החנייה הסמוכה לשער שכם לטובת "התחנה המרכזית של מזרח העיר". שורה של תחנות מסודרות נבנתה בשביל לקלוט את המיניבוסים שמספריהם כתובים בערבית, ומחירם שונה מאלו הנהוגים במערב העיר. בניגוד לעיר שחוברה לה יחדיו, הסדרי הנסיעה הרב קו ונסיעות ההמשך, אינן חלות במזרחה של העיר. מאוחדת? לא ממש. בכל מקרה, באותם ימים התלוננו תושבי העיר העתיקה שאינם נהנים מחניון כפי שנהנים תושבי הרובע היהודי, כי החנייה היחידה שלהם נלקחה מהם.

18 רוכלים מול שער שכם קיבלו צווי פינוי

באותה תקופה ניסתה העירייה לסלק את בעלי הבאסטות מרחוב סולטן סולימן מול שער שכם, בטענה כי מדובר במפגע חזותי. רשיונות הרוכלים בכל העיר לא חודשו מאז נכנס ברקת לתפקידו. אבל בשוק האוריינטלי, על הצבעים והריחות שלו ביקשה העירייה לפנות את הדוכנים מכיוון שלטענתם מדובר במפגע חזותי. בין השאר פינתה אז את מוחמד אבו רמוז, שבידיו הייתה פסיקה של בית המשפט שהעירייה אינה רשאית לעשות זאת.

כעת מנסה העירייה שוב לפנותם. בראשון למרץ אמורים שמונה עשרה הדוכנים ברחוב להתפנות בשל עבודות שיפוץ של הכביש והרחוב. טענה הגיונית לחלוטין, אלא שלסוחרים נאמר שהעבודות ייארכו שנה וחצי, מה אמורות עשרות המשפחות המתפרנסות מהדוכנים לעשות בזמן זה? וגם חזרתם למקום אחרי תום העבודות לא מובטחת, כך גם לדברי רויטל מרזין, ראש האגף לקידום עסקים בעיריית ירושלים. קשה שלא לקרוא למהלכים של השנתיים האחרונות במילה אחרת מאשר נישול וסילוק. לאט לאט דוחקת עיריית ירושלים את הרוכלים המאפיינים כל כך את האזור מהמקום. תחילה פוגעת ביכולתם של אנשים להגיע למקום, בהמשך פינוי, פגיעה בפרנסה ובסופו של תהליך הרחקה מלאה.

תהליך דומה של פגיעה בזכויות האזרחיות של הפלסטינים בעיר קורה גם בבית צפפא. לפני עשרים שנה אישרו ועדות התכנון באופן עקרוני כביש בבית צפפא. על בסיס החלטה זו, נבנה בימים אלה כביש בעל שישה מסלולים בתוך הכפר. למרות שחלפו יותר מעשרים שנה, כל העובדות מסביב השתנו, ביניהן קיומו של כביש המנהרות (אליו אמור הכביש הממשיך את כביש בגין להתחבר) לא ניתנה לתושבי הכפר הזדמנות להתנגד. מעבר לעניין העקרוני לא ברורה הבחירה לגרום דווקא לכפר האוהד ביותר בעיר למרמור והתנגדות, ובסופו של דבר לארגן את ההפגנה הפלסטינית הגדולה ביותר שנראתה במערב העיר בשנים האחונות אם לא בכלל.

גם במקרה זה עיריית ירושלים והעומד בראשה לא ממש גילו התחשבות בצורכיהם של כלל התושבים בעיר, אלא דווקא בצורכיהם של תושבי גוש עציון.   

המעשים של אדם מגדירים מי הוא, ויאמר לזכותו של ברקת שלא בחר בשום מקרה מהמקרים "להתאפר" ולהסתיר את דרכו. למרות החזות הפלסטית הבנאדם לא מסתתר מאחורי מילים יפות, ואת מעשיו ובחירותיו קל לייחס לו לשפוט לעניינו של דבר. עוד שמונה חודשים בחירות, וכל אחד ייבחר האם מעשיו של ברקת הם גם דרכו.