ולופתטם דציפנדיס, המוכרת יותר בראשי התיבות VD, היא מגפה ירושלמית חשוכת מרפא. ה-DSM מציין כי אף על פי שמקורה בבירה הישראלית היא התפשטה לערים נוספות במדינה, והיא נפוצה בעיקר בקרב אנשי שמאל וחילונים. אחת ההשערות שהעלו פסיכו-גיאוגרפים פוליטיים כדי להסביר את התפשטותה במימדים גדולים בשני העשורים האחרונים, היא ההגירה מאסיבית של נשאים מהבירה לערים אחרות במדינה.
כמו רבים מחבריי גם אני לוקה בהפרעה. הופעת התסמינים אינה קבועה. ישנן תקופות בהן הם מופיעים לעיתים קרובות יותר, בעיקר בקיץ ובסמיכות לבחירות ולאחריהן. מאידך ישנן תקופות בהן איני חש בהן כלל.
בחודשים האחרונים מדווחים פסיכולוגים רבים על עלייה דרמטית של חולים אשר מדווחים על חזרתם של הסימפטומים. הולופתטם דציפנדיס (בלטינית העונג שבאכזבה) היא אותה תחושה של אישור עצמי שאכן הכל חרא. החולים במחלה נוטים לחוש סיפוק מהידיעה. במקום לקום ולעשות מעשה הם מתענגים על צדקתם. אמנם רבים מהלוקים במחלה הם חילונים שנהנים לגלות כי צדקו והעיר גמורה והרוסה, (לאלו ניתנו לאחרונה סיבות רבות לחוש את העונג משכך הכאב למשל כשהרסטו-בר נסגר, או כששטחים ברמת שרת הוקצו לחרדים), אך לעיתים אלו גם אנשי שמאל ששמחים לגלות כי תיכף עברנו את נקודת האל חזור ואוטוטו תהיה כאן מדינה דו לאומית, או לחילופין מדינה פאשיסטית. ההבנות האלו אינן מוציאות את נשאי ה VD לפעולה, אלא להשתקעות בכורסה ובפלאפון.
התקף כזה חוויתי בהפגנה בעד פתיחת הסינמה סיטי בשבת בכיכר ספרא. קרוב למאה וחמישים מפגינים היו בכיכר ספרא. אותם פרצופים מוכרים שרואים בהפגנות הזרם המרכזי של המחאה החברתית ובהפגנות נגד הכפייה הדתית. מלא בתחושת עונג של התבזות ראיינתי את אלה שטרחו להגיע, והיטחתי בהם שכנראה אין מי שיילחם. צעיר פעיל מרצ ענה לי שכאלף לחצו על האטנדינג של האיוונט בפייסבוק (למאותגרי הרשת החברתית המשמעות השתתפות באירוע), ואני כאילו זכיתי בלוטו אמרתי אז כנראה שלחילונים אין כוח לצאת לרחובות, והתמלאתי סיפוק.
תובנה שעלתה משיחה עם מפגין מבוגר קצת יותר מרוב הקהל (שידע להשתיק את השמחה לאיד), היא כי הולופתטם דציפנדיס היא הפרעה המתכתבת עם הפרעה אחרת נוסטלגיה. משמעותה של המילה נוסטלגיה בלטינית היא הבט אחורה בכאב. הנוסטלגיה גם היא סוג של אסקפיזם המאפשר להסתכל אחורה, להיזכר באופן סלקטיבי בחוויות שונות, להגזים ולהעצים את הטוב, וליצור עבר חיובי המגן מפני ההווה המאיים. הסתכלות אובייקטיבית יותר מזכירה גם לחולי ה VD שבינינו כי מאבקי השבת בירושלים החלו ברגע שהחילונים הגיעו בצורה מאסיבית לעיר הקודש, בה שכנו כבר זמן רב לפניהם אנשי היישוב הישן.
בתשעים השנים האחרונות המטוטלת נוטה כל הזמן יותר ויותר לצידנו בכל הקשור להלכות העיר בשבת. רק לפני עשרים וחמש שנה לא היו בכלל בתי קולנוע פתוחים בשבת. המאבק על כביש בר אילן שנחרת בזכרון ילדותי כמאבק הירואי בו הגיעו מדי שבת חילונים רבים להפגין כנגד החרדים כנראה לא היה בדיוק כפי שזכרתי, ובקיצור, לו תסמיני הולופתטם דציפנדיס, העונג שבביטול כל מאבק ומאמץ בשטח היו לפני עשרות שנים, כנראה מצבנו היה הרבה פחות טוב.
שלא תבינו, לא החלמתי חלילה וחס, אם תשאלו אותי מצבה של העיר בכי רע. הידיעות האופטימיות שהתפרסמו לאחרונה על מאזני התלמידים בחינוך הציוני לעומת החרדי אינן מסתדרות בראשי עם ידיעות אחרות שהתפרסמו רק השנה. כמו למשל הנתונים שהציג משרד החינוך לפיהם אחוז הזכאות בבירה ירד בארבעה אחוזים. הסבר העירייה היה כי החישוב כלל (כמו תמיד) גם את החרדים והערבים שאינם נבחנים בבגרות הישראלית, ולפי נתוני העירייה ישנה עלייה של ארבעה אחוז בזכאות בציבור הכללי, כלומר הייתה צריכה להירשם עלייה דרמטית בשנה האחרונה של הציבור החרדי והערבי בעיר כדי להצליח להעלים את ההצלחה.
גם אחוז המצביעים למפלגות החרדיות בבחירות הכלליות עלה בצורה דרמטית ובהחלט מעיד על שינוי דמוגרפי נוסף, ועל כל אלו אפשר וצריך לזכור את המשך האבסתם של החרדים במועצת העיר בהצלחות כאלה ואחרות.
הנקודה אינה להסתכל על הכל בצורה חיובית, אלא להפסיק להיות תבוסתנים ולהנות מכל כשלון או מותו של עוד מוסד. אבל אם מוסדות כאלה או אחרים מתים וגוססים, לפחות נצא להילחם במקום להספיד עוד הספד ועוד הספד בדרך לקבורתה הסופית של העיר החופשית.
כמו רבים מחבריי גם אני לוקה בהפרעה. הופעת התסמינים אינה קבועה. ישנן תקופות בהן הם מופיעים לעיתים קרובות יותר, בעיקר בקיץ ובסמיכות לבחירות ולאחריהן. מאידך ישנן תקופות בהן איני חש בהן כלל.
 |
| ספר האבחנות הפסיכיאטריות של האגודה המאריקאית |
התקף כזה חוויתי בהפגנה בעד פתיחת הסינמה סיטי בשבת בכיכר ספרא. קרוב למאה וחמישים מפגינים היו בכיכר ספרא. אותם פרצופים מוכרים שרואים בהפגנות הזרם המרכזי של המחאה החברתית ובהפגנות נגד הכפייה הדתית. מלא בתחושת עונג של התבזות ראיינתי את אלה שטרחו להגיע, והיטחתי בהם שכנראה אין מי שיילחם. צעיר פעיל מרצ ענה לי שכאלף לחצו על האטנדינג של האיוונט בפייסבוק (למאותגרי הרשת החברתית המשמעות השתתפות באירוע), ואני כאילו זכיתי בלוטו אמרתי אז כנראה שלחילונים אין כוח לצאת לרחובות, והתמלאתי סיפוק.
תובנה שעלתה משיחה עם מפגין מבוגר קצת יותר מרוב הקהל (שידע להשתיק את השמחה לאיד), היא כי הולופתטם דציפנדיס היא הפרעה המתכתבת עם הפרעה אחרת נוסטלגיה. משמעותה של המילה נוסטלגיה בלטינית היא הבט אחורה בכאב. הנוסטלגיה גם היא סוג של אסקפיזם המאפשר להסתכל אחורה, להיזכר באופן סלקטיבי בחוויות שונות, להגזים ולהעצים את הטוב, וליצור עבר חיובי המגן מפני ההווה המאיים. הסתכלות אובייקטיבית יותר מזכירה גם לחולי ה VD שבינינו כי מאבקי השבת בירושלים החלו ברגע שהחילונים הגיעו בצורה מאסיבית לעיר הקודש, בה שכנו כבר זמן רב לפניהם אנשי היישוב הישן.
בתשעים השנים האחרונות המטוטלת נוטה כל הזמן יותר ויותר לצידנו בכל הקשור להלכות העיר בשבת. רק לפני עשרים וחמש שנה לא היו בכלל בתי קולנוע פתוחים בשבת. המאבק על כביש בר אילן שנחרת בזכרון ילדותי כמאבק הירואי בו הגיעו מדי שבת חילונים רבים להפגין כנגד החרדים כנראה לא היה בדיוק כפי שזכרתי, ובקיצור, לו תסמיני הולופתטם דציפנדיס, העונג שבביטול כל מאבק ומאמץ בשטח היו לפני עשרות שנים, כנראה מצבנו היה הרבה פחות טוב.
שלא תבינו, לא החלמתי חלילה וחס, אם תשאלו אותי מצבה של העיר בכי רע. הידיעות האופטימיות שהתפרסמו לאחרונה על מאזני התלמידים בחינוך הציוני לעומת החרדי אינן מסתדרות בראשי עם ידיעות אחרות שהתפרסמו רק השנה. כמו למשל הנתונים שהציג משרד החינוך לפיהם אחוז הזכאות בבירה ירד בארבעה אחוזים. הסבר העירייה היה כי החישוב כלל (כמו תמיד) גם את החרדים והערבים שאינם נבחנים בבגרות הישראלית, ולפי נתוני העירייה ישנה עלייה של ארבעה אחוז בזכאות בציבור הכללי, כלומר הייתה צריכה להירשם עלייה דרמטית בשנה האחרונה של הציבור החרדי והערבי בעיר כדי להצליח להעלים את ההצלחה.
גם אחוז המצביעים למפלגות החרדיות בבחירות הכלליות עלה בצורה דרמטית ובהחלט מעיד על שינוי דמוגרפי נוסף, ועל כל אלו אפשר וצריך לזכור את המשך האבסתם של החרדים במועצת העיר בהצלחות כאלה ואחרות.
הנקודה אינה להסתכל על הכל בצורה חיובית, אלא להפסיק להיות תבוסתנים ולהנות מכל כשלון או מותו של עוד מוסד. אבל אם מוסדות כאלה או אחרים מתים וגוססים, לפחות נצא להילחם במקום להספיד עוד הספד ועוד הספד בדרך לקבורתה הסופית של העיר החופשית.
.jpeg)
